פרנק גרי, אחד האדריכלים המשפיעים ביותר של המאה האחרונה, הלך לעולמו בגיל 96. גרי זכה להכרה עולמית בזכות סגנונו האוונגרדי, כאשר עיצובו מכוסה הטיטניום של מוזיאון גוגנהיים בבילבאו ב-1997 הפך אותו למפורסם. פריצת הדרך המקורית שלו הגיעה כשעיצב מחדש את ביתו בסנטה מוניקה תוך שימוש בחומרים לא שגרתיים כמו גדר רשת ופלדה גלית. הוא הותיר אחריו שתי בנות מנישואיו הראשונים, את אשתו ברטה איזבל אגווילרה ושני בניהם.

נולד בטורונטו ב-1929, גרי למד אדריכלות בקליפורניה ובהרווארד. הוא פרץ עקרונות מסורתיים והשתמש בצורות גיאומטריות לא קונבנציונליות, תוך שילוב חומרים בלתי צפויים וציפוי בפלדת אל-חלד ליצירת חזיתות מעוקלות. בשלב מאוחר יותר השתמש במודלים תלת-ממדיים מתקדמים לעיצוב בניינים מפותלים. ב-1989 זכה בפרס פריצקר לאדריכלות, כאשר חבר השופטים השווה את עיצוביו למוזיקת ג'אז - "מלאים באלתור וברוח בלתי צפויה".

מוזיאון גוגנהיים שינה את פני בילבאו והגביר את התיירות במה שכונה "אפקט בילבאו". ערים אחרות ניסו לשכפל את ההצלחה. התופעה זכתה לפרודיה בסימפסונס, כאשר גרי דיבב את עצמו בפרק שבו צורת אולם נוצרה ממכתב מקומט - דבר ש"רדף" אותו מאוחר יותר כשאנשים באמת האמינו שעיצוביו נוצרו כך במקום מחישובים מורכבים.

גרי עיצב מבנים איקוניים ברחבי העולם: ביתן פריצקר בשיקגו, מגדל גרי בגרמניה, קרן לואי ויטון בפריז, ואולם וולט דיסני בלוס אנג'לס שמבקרים תיארו כ"ערימת כלים שבורים". גרי לא התרגש: "לפחות הם מסתכלים!" פול גולדברגר, מחבר ביוגרפיה עליו, אמר שגרי "היה אחד מהאדריכלים הבודדים בזמננו שהצליח לרגש אנשים רגשית" ו"היה כולו על דחיפת גבולות". ראש ממשלת קנדה מארק קרני אמר: "החזון שלו ממשיך לחיות בבניינים איקוניים ברחבי העולם". מוזיאון גוגנהיים כתב: "רוחו ומורשתו תמיד יישארו מחוברים לבילבאו".