בזמן שמלחמת חרבות ברזל נכנסת לשבוע החמישי, הפכה ראשון לציון בעל כורחה לאחת מהערים המטווחות במדינת ישראל. מאז תחילת המערכה, למעלה מ-110 שיגורים הופנו אל העיר ו-7 נפילות נרשמו בשטחה. חשוב להבהיר, זו לא הפעם הראשונה שראשון לציון נמצאת תחת מטחי הטילים, למעשה מדובר במערכה הביטחונית החמישית שהעיר הרביעית בגודלה בארץ סופגת במהלך חמש השנים האחרונות.

מאז כניסתי ללשכת ראש העיר ב-2018, זו הפעם החמישית שאני מנהל עיר בחירום – כשהפעם אנו מתמודדים עם מלחמה שלא ידענו כדוגמתה מעולם. ראשי הערים מוכיחים גם הפעם, שבזמן חירום הם יודעים לקחת את המושכות לידיים ולהיכנס בנעלי המדינה. את המשפט הזה אני לא אומר כביקורת, להיפך – כך צריך לעשות.

העובדות מלמדות שראשי הערים ניהלו את המשבר בתקופת הקורונה, וראשי הערים מנהלים את החירום גם עכשיו, בעת מלחמה. זו הסיבה שהגיע הזמן שהמדינה תשכיל לתת לנו את הסמכויות הראויות, ותאפשר לראשי הרשויות המקומיות לעשות זאת באופן מקצועי ויעיל הרבה יותר.

אני יכול לספר שכבר ביום השני למלחמה, היה לי ברור שאנחנו נמצאים באירוע חריג במתכונתו. כאשר תחושת הביטחון של כולנו נסדקה, הבנתי שהדבר הראשון שיש לעשות הוא להחזיר לתושבים את הביטחון האישי. לכן, הנחתי להקים את "משמר השכונות" – יחידה שמונה היום, חודש וקצת מאז הקמתה, כבר למעלה מ-1,700 מתנדבות ומתנדבים שהצטרפו לצוותי הסיור ברחבי העיר.

לצד משמר השכונה, דאגנו לחייל מתנדבים לכיתת הכוננות של פיקוד העורף – ובעזרתם, הצבנו שמירה במוסדות החינוך שלנו, מתוך מטרה לאפשר לדור הצעיר לחזור למסגרות וללמוד בבטחה. בנוסף, יש לנו כ-10,000 מתנדבות ומתנדבים המסייעים בשורה ארוכה של תחומים: עזרה לאזרחים הוותיקים, חלוקת מזון, איסוף תרומות – וזו רק רשימה חלקית. בפרספקטיבה של למעלה מחודש של מלחמה, אפשר לקבוע שהחוסן הישראלי התגלה שוב במלוא עוצמתו, בהתאגדות ובהתנדבות אזרחית.

בניין שנפגע מטיל בראשון לציון (צילום פלאש 90/אבשלום ששוני)

לצערי, את שרי הממשלה שמעתי רק לאחר שהחלטתי לסגור את אתרי הבנייה בעיר. במשך כשלושה שבועות לא נרשמה מכיוונם שום התעניינות בשלומנו, לא התקיימה שום אינטראקציה מצידם שתכליתה לבדוק האם תושבי ראשון לציון צריכים עזרה או סיוע כלשהו.

הפעם הראשונה שהם פנו אליי ובטלפונים בהולים, הייתה רק כדי לשאול מדוע אני לא מחזיר את אתרי הבנייה לפעילות. במשך כחודש ספגתי לחצים אדירים מכל כיוון, רק כי עשיתי את הדבר המתבקש וההגיוני בעת הזו – לשמור על ביטחון תושבי העיר שלי. האם שר כזה או אחר היה רוצה שימים ספורים לאחר ה-7 באוקטובר, שב"חים יעבדו בסמוך לביתו? תנו לי להמר, שאף אחד מהם לא היה משיב בחיוב.

וכך, בזמן שאנחנו דואגים לתפקודה של העיר, שעסקיה נפגעו ללא היכר – התבשרנו כי שר האוצר בצלאל סמוטריץ', החליט שלא להכליל את ראשון לציון במתווה הפיצויים לבעלי העסקים. נכון, ראשון לציון היא לא עוטף עזה, וגם אינה נמצאת 40 ק"מ מהגבול – אך העיר שלנו מטווחת באותה העוצמה כפי שמטווחות באר שבע או אשדוד לצורך העניין – ערים שאותן התעקש סמוטריץ' להכניס למתווה ובצדק. האם לא צודק והגיוני יותר לדאוג למתווה פיצוי דיפרנציאלי? לבחון את הערים השונות לפי כמות השיגורים ובהתאם לכך לקבל החלטה מי ייכלל ומי לא ייכלל במתווה? במה בדיוק שונה היום בעל עסק בראשון לציון מבעל עסק באשדוד?

כאשר העורף מוכיח עצמו, האזרחים שלנו מוכיחים את עצמם, ההתגייסות האנושית מוכיחה עצמה – גם יושבי הממשלה, נדרשים לנהוג בשיקול דעת, בחמלה ובאנושיות – ולעשות מעט צדק בתוך תקופה קשה, חשוכה ומורכבת גם כך. זהו צו השעה. בצלאל סמוטריץ' לטיפולך.

עוד ב-

מתווה הפיצוי מורחב ל-40 ק"מ מעזה: אלו הערים שייכללו

לכתבה המלאה

*הכותב, רז קינסטליך, הוא ראש עיריית ראשון לציון.