אומרת המחאה: "השליטים מסרסים את מערכת המשפט. הדמוקרטיה מתה", אומרת הממשלה: "הפריווילגיים בולמים את הנבחרים, הדמוקרטיה מתה".

כמי שפעל עשרות שנים ברשות המבצעת - בצה"ל, במערכת החינוך, במרחב המוניציפלי – אני יכול להבין את התסכול שמתלווה, לעתים, להגבלות יועמ"שים ומערכות אכיפת החוק והמשפט. השופטים לא נושאים באחריות, היועצים לא נבחרו על ידי האזרחים לביצוע המשימות המורכבות. מדוע ערכיה ואמונותיה של קבוצה מצומצמת של אנשי מקצוע בתחום המשפט ראוי שיהוו חסם ליכולת השליטה של נבחרים וממונים במערכות השלטון?

ובכן, אנחנו נוגעים כאן בליבת המחלוקת.

במדינה שאין בה חוקה, אין בה בית עליון, אין בה שלטון פדרלי או על מדינתי, אין בה למעשה כמעט כל מגבלות חוקתיות על שרירות לב השלטון. במדינה כזו, היא מדינת ישראל, הרי שמערכת המשפט ושומרי הסף הם המבטיחים הכמעט יחידים, לצד מערכות תקשורת המונים חופשיות, שהרשות המבצעת לא תשגה ולא תבלבל בין ניצחון בבחירות הגונות, שמבטאות את העיקרון הדמוקרטי - שלטון העם, לבין כושר החלטה וביצוע בלתי מוגבל שמתדרדר כמעט תמיד להפרה של זכויות אזרח, אדם ומיעוטים, שמבטאים את העיקרון הדמוקרטי הליברלי – חירות העם. 

אין מקום בישראל למשטר שמתנגד למגבלות מהותיות על הרשות המבצעת, זו הרשות שאכן מונהגת בדמוקרטיה על ידי פוליטיקאים נבחרים. אני מציע להמיר את השאלה לגבי הלגיטימיות של ביקורת שיפוטית על ממשלה נבחרת לשאלה רחבה יותר - על אופי הבלמים והאיזונים על הרשות המבצעת, הנבחרת והממונה, ושיטות פעולתה של ביקורת זו. 
 
משנקבל את העיקרון שגם נבחרי הציבור אינם רשאים אלא לפעול תוך שמירה קפדנית על זכויות היחידים, המיעוטים והאופוזיציה, נצטרך לשאול את עצמנו – מהן השיטות להגבלת השלטון במשטר דמוקרטי ליברלי. זו בדיוק מהות השיח שיש להמשיך, בהקדם, בבית הנשיא או בכל זירה מוסכמת אחרת.

ללא הסכמה חוקתית על האיזון בין חופש שלטון העם לפעול כהבנתו לבין החופש של העם מהשלטון המופרז, לא יתקיים שיח פתוח לפני הבחירות, לא תתקיימנה בחירות הגונות ולאחריהן, המיעוט שהפסיד לא יהיה מוכן לקבל את תוצאותיהן. לטיעון המרכזי בדבר הפסקת ההגבלה המופרזת, לכאורה, על השלטון, נצמד רכיב נוסף: טענה כנגד אחידות במקורות היניקה הקהילתיים והתרבותיים של שומרי הסף, שגוזרים העדר גיוון מספק במערכות האכיפה והמשפט.
 
אני מקבל עקרונית את הצורך לפעול לייצוג מרבי של ציבורים בכלל מערכות המדינה, כולל בזו השופטת וכולל בזו המבצעת – האקדמית, היוזמת, המגינה, היוצרת, המממנת. אני בעד לעודד השתתפות של עולים חדשים, בני עולים ותיקים מארצות האסלם, ערבים ודרוזים, נשים, צעירים, מבוגרים, חרדים ותושבי הפריפריה. עידוד כזה יכול וצריך להתקיים, לטעמי, בדרך של השקעת יתר בחינוך ובהשכלה גבוהה בשלבי הבסיס המקצועיים של בנות ובני הקבוצות שמצויות בתת ייצוג. בהמשך, יש לתת יותר ויותר דגש על האיכות המקצועית של ממלא התפקיד. בתנאים של יכולות שוות של מועמדים לעבודה ולקידום, ראוי להעדיף את הגיוון החברתי של השותפים לעבודה במערכת. עם זאת, נזכור, שלא נרצה להיות מנותחים על ידי רופא שכישוריו העיקריים הם אמונתו, מוצאו או זהותו המגדרית אלא על ידי רופאה או רופא מקצועיים בתחומם.  

כך או כך, אסור לפתור את סוגיית הגברת הייצוג השווה על ידי פוליטיזציה של שיטת המינויים במערכת המשפט. אכן, יש מדינות בהן הפוליטיקאים בוחרים בלעדית את השופטים אך במדינות מערביות הגונות, זה קורה רק כאשר יש בהן שכבות הגנה משמעותיות אחרות על חופש הפעולה הבלתי מוגבל של השלטון.

מטרת ההידברות שהופסקה ועלינו לחדשה, תוך בלימת החקיקה ההרסנית, היא לדון באותם איזונים בין מערכות השלטון שיבטיחו הן את שלטון העם והן את חירות העם.

עוד ב-

אלון שוסטר בריאיון: "הקואליציה יצרה אג'נדה שעסקה בפירוד העם אינטנסיביות"

לכתבה המלאה

הכותב: ח"כ אלון שוסטר (המחנה הממלכתי)