הדיון הציבורי המתלהט על דמותה של מדינת ישראל, שוב שלף מהבקבוק את השד המוכר והאמוציונלי. אפילו מאבק על סוגיות של משפט ומשטר, הצליח להדליק מדורות עדתיות, ולתת לפוליטיקאים שלנו הזדמנות לעורר מרבצן תחושות זעם וניכור בגין העוולות והקיפוח מלפני דורות.

לא סתם זה קורה. יש מי שבמודע ובמכוון מדליק את המדורות האלה, מזין אותן בתבערה, ומשתמש בהן כספק האנרגיה הפוליטי שלו. לא בקלות מוותרים על סיפור טוב, שיש בו טובים ורעים, וחשבון שעדיין פתוח. במילה "פריבילג" קל מאוד להיתקל בתקשורת בימים אלה. יש אותו, ויש את המקופח. הראשון אשכנזי, השני מזרחי. גם אם אותו פריבילג הוא ניצול שואה בודד וחסר-כל שנשלח ליישב את קצות הארץ בקיבוץ מדברי שהיווה מוצב צבאי קדמי מול הצבא המצרי - הוא עדיין פריבילג. והמקופח? הוא עדיין מקופח, גם אם את הצריף במעברה החליפה בינתיים וילה מפוארת, וגם אם עדתו כבר הצמיחה רמטכ"ל, או נשיא מדינה.  

כיום ההזדמנויות שוות, חוקית ומעשית, המוצא העדתי הוא לא פרמטר בשום עניין, אך עדיין יש מי שמזכיר במרץ שיש מי שפעם ראה את האחר כנחות. האג'נדה הזאת, שאולי נכונה לצרכים פוליטיים – עלולה להזיק לתמונה הרחבה יותר. מטרתה, אולי, לייצג אנשים מסוימים, אבל בדרך היא גם מקבעת את זהותם, ומחזקת אצלם תודעה של קורבן, כזה שבמקום להאמין בעצמו ובעבודה קשה בדרך אל ההצלחה – נחבא מאחורי האצבע המאשימה כלפי העולם.

במקום לטפח שילוב בתוך המציאות הישראלית והשוויונית בת זמננו, מטפח הפוליטיקאי את הגטו העדתי ואת רגשי הכעס, הטינה והריחוק, ובכך בעצם פועל, במודע ובמכוון, להנצחת המצב עליו הוא קובל. ויצו הוא ארגון ציוני. אני נולדתי בקולומביה, נשיאת ויצו - בהודו, יו"ר ויצו ישראל היא צברית שהוריה עלו ממרוקו, והמנכ"לית - היא שילוב ציוני מנצח של מזרח ומערב. אנו פועלות יחד וקשורות זו לזו בלי צל של מחשבה על מאיפה באנו. יש לנו סיפור הרבה יותר גדול: לאן אנחנו הולכות.

כך גם יתר מאות מנהיגות וחברות ויצו בארץ, שאת מי בכלל מעניין מאיפה הגיעו סביהן וסבתותיהן, ואלפי חברותינו בעולם אשר חוץ מבאנטרקטיקה - פזורות בכל היבשות, וחולקות נרטיב משותף שהופך אותן לאחיות. כולנו רואות חברה ישראלית מורכבת ומגוונת, ומנסות לייצר גשרים ופתרונות, ערבות הדדית ושותפות גורל. למשימה זו יש לנו שותפים רבים, כמה מצער שיש בסביבה גם מעטים שמטרתם הפוכה, ובמקומות שאנו מציבות גשרים - באים הם וחופרים תהומות. כואב לראות את אותה חברה ישראלית שהיא מפעל חיינו, נקרעת על ידי מי ששוב ושוב משסים אותנו אלה באלה, מטפחים את העוולות הקדומות ומגרדים פצעים ישנים שהזמן מרפא היטב.
 
הם מייצרים כשיטה שיח של "קיבוצים מול עיירות פיתוח", והגרסה הנוכחית שלהם: "טייסים מול טכנאים" - שיח שטוב היה לו נמחק מהעולם כבר לפני 50 שנה. אם קיימת תחושת קיפוח וכעס – הרי היא בגלל מי שדואג להזין אותה, ואם ישנה תרופה הרי היא להביט קדימה ולייצר מענים, חיבור, ואתוס משותף ולא מפריד. אם מעט פטריוטיות נותרה בליבם, אם מעט אחריות, בגרות ויושר אישי, אם המנהיגות שבתוכם עדיין גדולה מהעסקנות - עליהם לגנוז לאלתר את הדיון העדתי המפלג והמתייג, עם ההתנצחות הבלתי נגמרת בין הקולטים לנקלטים של לפני 75 שנה.

לכל מי שקצת הגינות בליבו - הפוליטיקה היא אמצעי ולא מטרה, המנדטים חשובים, אבל שלמות החברה הישראלית - חשובה יותר.

עוד ב-

סמוטריץ' ובן גביר המשיחיים ישתמשו בדיקטטורה כדי לספח את יש"ע

לכתבה המלאה

הכותבת: אניטה פרידמן, יו"ר ויצו