בפתח ישיבת הקבינט הכלכלי, ההצהרה של נתניהו וסמוטריץ' התחפשה אולי לממלכתית ומרגיעה ("כולם יקבלו את הפיצויים"), אך מתחת לפני השטח השניים בעיקר הכינו את הקרקע להמשך ההזרמה של כספים קואליציוניים גם בעיצומה של המלחמה.

"אין שום צורך שמתעכב כי חסר כסף, אל תקנו את השקר הזה" – הטעים שר האוצר, ובעצם ביקש לטעון: המיליארדים שנקצה למגזר החרדי לא יבואו על חשבון סיוע אזרחי לעצמאים, לעסקים, למובטלים, לתושבים שפונו מבתיהם, למשרתי המילואים. ראש הממשלה קבע בהבל פה ש"אין בעיה תקציבית" – כאילו לא התבשרנו רק כמה שעות קודם לכן, על זינוק בגירעון הלאומי שמתקרב ל-50 מיליארד שקלים בשנה האחרונה, והיד עוד נטויה.

באופן ענייני, הם כמובן טועים: בוודאי שחסר לנו כסף, כדי לגשר מעל התהום בין הוצאות הממשלה העצומות בלחימה לבין ההכנסות ממיסים שהתרסקו. נכון שחלק מהפער יגויס מהלוואות – אג"ח שמנפיקה הממשלה בישראל ובארה"ב – אך אותן ניאלץ בעתיד לפרוע, הפעם בריבית גבוהה משמעותית לעומת תקופת הקורונה, ואם נטל החוב יצטבר להיקף גדול מידי ביחס לתוצר הלאומי (כפי שכבר קרה בתחילת שנות ה-2000), המדינה עלולה לספוג הורדה בדירוג האשראי שתייקר את ההחזרים עוד יותר.

3 הסוכנויות הבינלאומיות – S&P, מודיס ופיץ' – הכניסו עוד בחודש שעבר את ישראל ל"רשימת מעקב שלילית", לכן התיאור כאילו ברז הכסף אינו מוגבל גם אינו נכון עובדתית כשלעצמו, וגם עלול ליצור כלפי חוץ תחושה של חוסר אחריות. כל זה, כמובן, לא אומר שאין מקום להרחבה משמעותית של התקציב; להפך: על רקע מלחמה קשה וממושכת, ברור שדרושים מקורות נדיבים מכפי שתוכנן, הן לצרכים מבצעיים של צה"ל והן לתמיכה בעורף הישראלי.

עוקבי הטור הזה קראו בשבועות האחרונים תיאורים ביקורתיים על ההיעלמות של משרדי הממשלה, הפקק במכס, ההתייחסות למפונים והקריסה של מערכת החינוך – את כל אלה הרי אי אפשר להחזיר לתפקוד תקין בלי משאבים נוספים, והרבה. לכן, הסכום שבו נקב נתניהו – 13 מיליארד שקלים שיוכנסו לתוך "קופסה" חד פעמית מחוץ למסגרת התקציב – לא נראה כשלעצמו מופרך, ואולי אף יצטרך לתפוח ככל שמצב החירום יתארך.

הבעיה, לפי שעה, היא לאו דווקא בתוצאה, אלא בדרך ובמסר העולה מההתנהלות הכלכלית: האם נעשה מאמץ אמיתי להשתמש תחילה במקורות הקיימים, למשל ב-2 מיליארד שקל שטרם נוצלו מתוך הכספים הקואליציוניים לשנה הנוכחית?

נגיד בנק ישראל המליץ בפומבי שהממשלה תפסיק לחלוטין את הזרמת ההטבות למגזרים פוליטיים, ותסגור את משרדיה המיותרים, לפני שתעמיק את החוב הלאומי לצורך הרחבה של הוצאות אזרחיות. סביב העמדה הזו התגבש קונצנזוס מקצועי בין הכלכלנים, גם מתוך הבנה שללא ביטול פריבילגיות מפלגתיות, הציבור הכללי יתקשה לעכל גזירות ב-2024 – כמו הקפאה בתוספות השכר שהובטחו לכל עובדי המגזר הציבורי.

הממונה על התקציבים, יוגב גרדוס, הכין הצעה מקיפה להסטת משאבים כבר השנה – מסעיפים קואליציוניים לעוטף עזה – אלא שהיא לא עלתה לדיון בוועדת הכספים של הכנסת, כשהיו"ר גפני טוען כי שר האוצר מתנגד לכאורה להקפאת סעיפי התקציב (סמוטריץ' מצדו הכחיש). גם כשהיועמ"שית קבעה כי לא ניתן להעביר כספים פוליטיים ללא החלטת ממשלה חדשה, נמנעו במשרד להבהיר את מה שסירבו להגיד מהיום הראשון: שכל אגורה פנויה בתקציב תועבר, כמתבקש במדינה שפויה, להשגת מטרות המלחמה בחזית ובעוטף בלבד.

אילו סעיפים קואליציוניים סירב השר לבטל במשך שבועות ארוכים? לפי דיווח של ליאור ורוצלבסקי בחדשות 13, כ-134 מיליון שקל מיועדים לתגבור החינוך החרדי; 79 מיליון שקל לישיבות תורניות; 41 מיליון שקל ל"תרבות יהודית"; 27 מיליון שקל לחינוך התיישבותי; 26 מיליון שקל לבתי הספר הממלכתיים-דתיים; 20 מיליון שקל לאגפים אחרים במשרד החינוך; ו-10 מיליון שקל לצהרונים בגנים חרדיים. מעל לכל אלה מתנוסס מהלך יקר ושאפתני, שהפך משום מה לגולת הכותרת של סמוטריץ' בצל המלחמה: ההחלטה השנויה במחלוקת שלו להתחיל לשלם, דווקא עכשיו, עוד שכר למורים ברשתות החינוך של ש"ס ואגודת ישראל.

הנימוק לתוספת, באופן אבסורדי, מגיע דווקא מעולם ה"שוויון": כשם שהמורים במערכת החינוך הממלכתית זכו לשיפור תנאיהם, במסגרת רפורמת "אופק חדש", יש להחיל אותה לכאורה גם על עובדי ההוראה החרדים. אלא שרובם לא מחזיקים בתארים האקדמיים הדרושים כדי ליהנות מהגדלת שכרם לפי הקריטריונים שגובשו עבור בתי הספר הכלליים, ולכן מדובר למעשה בתשלום מגזרי-פרטני.

לכך יש להוסיף את העובדה שאחת הרשתות כלל לא מלמדת את מקצועות היסוד, ובשתיהן התכנים אינם כפופים לפיקוח פדגוגי של המדינה. התלמידים החרדים שבכל זאת משתתפים בבחינות המיצ"ב ההשוואתיות, מגיעים להישגים נמוכים משמעותית מהממוצע הארצי. מכל הסיבות הללו לא ניתן לשייך באמת את מוריהם ל"אופק חדש", ולכן עלה מראש הצורך בהסכם פוליטי שיטיב את תנאיהם. במקום לדרוש ממערכת החינוך התורנית
להשתפר, להתייעל או להכפיף את עצמה למרות המדינה, כמקובל בכלכלה מודרנית – שר האוצר עובד שעות נוספות, בעיצומה של מלחמה, כדי שהמוסדות הללו יזכו בתקציבים מהקופה המתרוקנת.

סמוטריץ' ונתניהו מבינים שאין הצדקה לחתום כעת על צ'ק של מאות מיליוני שקלים לבתי הספר הפרטיים של ש"ס ואגודת ישראל. הם יודעים שהסכום הזה נחוץ במקומות אחרים, וברור להם שיחד עם שאר הכספים הקואליציוניים – יש בכוחם לצמצם את היקף החובות שבהם ישראל תשקע ממילא בעקבות המלחמה. השיקול היחיד שיכול להסביר את התעקשותם של השניים להעביר את התוספת לחינוך החרדי, הוא ההבנה שאחרת תתפרק השותפות הפוליטית שבנו עם שתי המפלגות מהמגזר.

לצד הסיכוי הקלוש לקדם את הפטור מגיוס כפי שתוכנן, אי-קיום ההסכם כלפי המורים לא יותיר לדרעי ולגולדקנופף די סיבות להישאר בממשלה לאחר המלחמה – תקופה שממילא תתאפיין במתקפה ציבורית, קשה ומוצדקת, על כל מי שנושאים באחריות מיניסטריאלית למחדל הנורא של 7 באוקטובר.

במילים אחרות: עתידם הפוליטי של נתניהו וסמוטריץ' תלוי במידה רבה בחיזוק השותפות עם החרדים – ובהלימה למטרה הזו, משרד האוצר יעביר כספים למטרות שהגדירו נציגיהם, גם תוך כדי מלחמה. ומה לגבי המלצת הנגיד, אזהרות הכלכלנים, החששות של חברות הדירוג? כל אלה הפכו משניים, ממש כמו בסאגת המהפכה המשפטית, לשיקול הפוליטי וללחץ הסקטוריאלי. אם למישהו היה ספק, קואליציית ה-64 לא מתכננת ללכת לשום מקום ביום שאחרי – ואין כמו תקציבים, הדרושים מקצועית לתמיכה בעוטף עזה, כדי להדק את הבריתות בין מרכיביה.

עוד ב-

לא רק בשדה הקרב: גם בעורף שואלים "לאן נעלמה המדינה?" | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

לכן, כשנתניהו אומר ש"אין בעיה כספית", כוונתו היא שאפשר ליטול עוד הלוואות במקום לקצץ באתנן הקואליציוני. אם סמוטריץ' מרגיע ש"אין שום צורך ציבורי שמתעכב בגלל תקציב", המשמעות היא שבמקום לקבוע סדרי עדיפויות מותאמים למלחמה – משרד האוצר ימשיך לשרת בחסותה פוליטיקה של "גם וגם", על חשבון הגדלה של החור בקופה. צריך לקוות שעל ההתנהלות הזו, המנוגדת לעמדת גורמי המקצוע במשרד ובבנק ישראל, לא נשלם כולנו ביוקר ביום שאחרי "חרבות ברזל".