בשיאה של מלחמה מדממת שכמותה אירופה לא ידעה מזה עשרות שנים, העיתונות הכלכלית העולמית התמלאה בכותרות מקפיאות דם, תרתי משמע: מדינות המערב, הזהירו מומחי אנרגיה בינלאומיים, עלולות להישאר ללא גז טבעי לחימום הבתים בחורף הקר – ואלפי בני אדם ימותו מקור במובן המילולי ביותר של הביטוי. כמה חודשים קודם לכן קיצץ נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, את אספקת הגז ליבשת – לשיטתו רק כתגובה לסנקציות שהוטלו על ארצו בעקבות פלישתה לאוקראינה – ומחירי החשמל בגרמניה, צרפת ובריטניה זינקו מיד בעשרות אחוזים. את ההתייקרות הישירה של החימום ואת האינפלציה הכללית בעקבותיה, התושבים אמנם נאלצו לספוג בחירוק שיניים; אלא שתרחיש האימים של קורבנות בנפש כמעט לא התממש – הן בזכות מזג אוויר סביר שהאיר את פניו לאירופה, והן הודות לאגירה מוקדמת של אנרגיה ע"י הממשלות המודאגות עצמן.

ישראל הקטנה, לעומתן, נמצאת במצב הפוך – ולא רק בשל הבדלי הטמפרטורות: מאגרי הענק שמספקים כאן גז טבעי בעלות קבועה (לטוב ולרע) לחברת החשמל, מונעים הן את המחסור הכמותי באנרגיה והן את הזינוק העצום במחירים. עליית התעריף המינורית יחסית שספגו הצרכנים הביתיים כאן, נובעת כמעט כולה מזינוק בעלות הפחם המיובא שעדיין משמש זמנית לייצור כרבע מהזרם. יותר מזה: בקיץ הקרוב צפויה המדינה להעניק לארבעה זכיינים רישיונות חדשים לחיפוש גז בים – מהלך שאם יצליח, יגדיל את הרזרבות ואף יתמוך בייצוא לאירופה, בין אם באמצעות הקמת צינורות ברזל או שינוע במתכונת נוזלית על אוניות. רק השבוע הודיעו שתי חברות ענק בינלאומיות – BP ו-ADNOC מאבו-דאבי – על רכישת כ-50% מחלקה של "דלק" בקידוחים במזרח התיכון, תמורת כ-70% מעל שוויין הנוכחי של המניות. בקיצור ובלשון המעטה, ישראל רחוקה מאוד ממשבר האנרגיה שמאחד כיום בין רוב מדינות המערב.

דווקא בשל כך נרשמה הפתעה כשמשרד האוצר ומנכ"ל חברת החשמל, מאיר שפיגלר, הזהירו השבוע בנפרד מפני מציאות של מחסור חמור באנרגיה באזור גוש דן. כן, מה ששמעתם: האם ייתכן שדווקא מעצמת הגז המזרח תיכונית תמצא את עצמה בשנים הקרובות עם פחות מיזוג אוויר או התפלת מים או עמדות טעינה לכלי רכב, ואיך קרה שבקושי שמענו על בעיה כזו עד היום? הפליאה התגברה כשהתברר ששפיגלר לא מתריע על מצוקה זמנית – למשל בשל קריסת העגורן לפני שבועיים בחדרה, שפגעה בכשירות המתקנים שם – אלא על כשל מבני קבוע, שילווה את המשק גם כשכל יחידות הייצור פועלות כסדרן. פתאום נשלפות מהמגירה תוכניות להפיק חשמל מזהם בלב תל אביב, באמצעות מכשירים ניידים שיוצבו באתר "רידינג" בעיר, והשאלה היא כמובן איך הגענו עד הלום בהינתן תנאי הפתיחה המעולים של ישראל בתחום.

התשובה המפתיעה היא שגז אמנם יש, אבל תחנות כוח שיעבדו אותו לחשמל דווקא אין: אף רשות תכנונית לא אישרה את בנייתן בשום מקום, אף משרד ממשלתי לא פרסם מכרז, אף משקיע מוסדי לא העמיד את המימון. נשמע מוזר? מתקנים להפקת אנרגיה הם הדוגמה הקלאסית לתופעה כלכלית בשם NIMBY – Not in my Back Yard – שמשמעותה היא כי למרות שכולנו זקוקים לאנרגיה, רובנו לא נסכים לייצורה בקרבת מקום המגורים שלנו, בעיקר מחשש (מוצדק) למפגעי זיהום וריח; התועלת של כל מגה-וואט נוסף מתפזרת בין צרכנים רבים, ואילו המחיר הסביבתי-הבריאותי נופל על כתפי מעטים החיים בסמוך לאתר. ההתנגדות של עיריות לקדם פרויקט כזה גדלה כמובן בשנה כמו 2023, שבסיומה תיערכנה בחירות לשלטון המקומי, אבל האמת שהיא די חזקה גם בזמנים רגילים וכאמור, יש רציונל מאחוריה.

אפשר היה לצפות שאנרגיות מתחדשות, המיוצרות ממשאבי הטבע ללא פליטת מזהמים, יספקו פתרון מלא לבעיה הזו. בישראל שטופת השמש ניתן, למשל, להקים שדות סולאריים על פני רבבות מטרים רבועים – בעיקר באזור המדבר הפתוח – ואף בעלות נמוכה יחסית, בזכות הירידה במחירי הקולטנים. אלא שרוב הצריכה בבתים מתרכזת לשעות הערב, שלאורכן אין קרינה כלל – ולכן האספקה הרצופה תלויה בפיתוחה של טכנולוגיית אגירה ש"תלכוד" את האנרגיה ביום ותשחרר אותה לרשת החשמל, על פי הביקוש, בעיקר לאחר השקיעה. כיום פעולה כזו מתבצעת באמצעות סוללות ליתיום המיובאות מסין, שיעילותן מוגבלת ומחירן עלה מאוד בעקבות התחרות מצד תעשיית הרכב החשמלי הזקוקה גם היא לבטריות. ההתייקרות הזו, ביחד עם חסרונותיה הטכניים של השיטה, מעמידה בספק את היכולת להישען כבר היום על אנרגיה ירוקה בלבד, באופן שיחסוך את הצורך בהקמת תחנות כוח מבוססות דלקים. מיליארדי דולרים כבר הושקעו בניסיונות למצוא פתרונות, אך פריצת הדרך הגדולה בתחום עדיין לא הגיעה.

באופן אבסורדי דווקא הגז, שהוספד בעולם עד לפני כשנה כאויב האקלים והוחרם על ידי קרנות פנסיה ידידותיות לסביבה, עושה היום קאמבק בחזרה אל עמדת הבכורה בשוק; בהתאמה, מניות השותפות במאגרי "לוויתן" ו"תמר" זינקו ב-2022 בעד 60% (והשנה ירדו מעט). מולן המתקנים הסולאריים, שישראל קבעה יעד שאפתני לפריסתם הנרחבת כבר עד ל-2030, נראים לפתע כ"כינור שני" לפחות בשנים הקרובות – הנהנה אמנם מאותה חשיבות אסטרטגית להבטחת קדמה אנושית, אך סובל מנחיתות טכנולוגית שנזקיה בולטים יותר בהיעדר הגז הרוסי. כרגע נראה כי מה שהוגדר עד כה כ"דלק מעבר" בלבד, בדרך לעולם ירוק, דווקא עומד להישאר כאן לפרק זמן לא קצר – ועל הרקע הזה, גרירת הרגליים הממשלתית בהקמת תחנות הכוח עוד פחות מובנת לאנשי מקצוע.

אם ישראל לא תתעורר לנוכח האתגר, משק האנרגיה (המשופע אמנם בגז) ייקלע למשבר נוסף כבר בשנים הקרובות – כפי שמתריעים כבר האוצר ושפיגלר – ואז, על רקע מצב החירום שישרור בענף, חברת החשמל היא זו שעליה יוטל לבנות מתקני הפקה במהירות. זאת בניגוד לרוח הרפורמה בחשמל, ששאפה להעביר את מרבית הייצור לחברות פרטיות מתוך תפיסה שהן יעילות ותחרותיות יותר. ברור גם למי תתגלגל לבסוף העלות של הקמת התשתיות החדשות בזמן קצר ובתנאים לא אופטימליים; ספוילר: אלה לא מאזני המונופול הממשלתי שייפגעו, אלא שוב הצרכנים הביתיים.

עוד ב-

גאווה ישראלית: זו החברה שזכתה בפרס הטכנולוגיה המתקדמת בעולם

לכתבה המלאה

נכון – לא נעים להודות שכולנו נזדקק כנראה לעוד אנרגיה מבוססת גז (לפחות למשך זמן מה), בטח בעידן של מאמץ בינלאומי להפחתת פליטות הפחמן. אלא שהשילוב בין הזינוק בצריכת החשמל, המחסור בתחנות כוח לייצורו והמגבלות של אגירה סולארית, לא יותיר כנראה ברירה אלא לבצע השקעות לא פופולריות מהסוג הזה בשנים הקרובות. שרים שינסו לדחות היום את ההתמודדות עם שינוי המגמה, מחשש לפגיעה בתדמיתם, עלולים לגרום לכך שנשלם עליו בריבית בהמשך. זה נשמע אולי דמיוני אבל בניהול שגוי של המערכת, המדינה שמצאה גז בים עוד תיקלע להפסקות חשמל.