כמעט בכל פעם שמר נתניהו נבחר לראשות הממשלה, עולה בקרב אנשיו הרעיון הישן להוציא את אגף התקציבים ממשרד האוצר ולהעבירו לפיקוח ישיר של ראש הממשלה. ברקע לכך עומד הן הרצון להחליש את שר האוצר מחשש שמא יצבור כוח מופרז והן הצורך להגביר את מוטת השליטה של ראש הממשלה על השרים השונים התלויים באגף התקציבים לצורך פעילות משרדיהם.

אקדים ואומר כי אני איני נמנה על חסידי אגף התקציבים במשרד האוצר. לטעמי, נכשל האגף פעם אחר פעם בקבעו מדיניות כלכלית שגויה, המוטה באופן מוגזם לטובת האינטרסים של החברות הגדולות ובעלי ההון ותואמת את האינטרסים של מרבית מקומות העבודה הבאים של יוצאי האגף. מדיניות שהכשילה את התפתחותה הכלכלית של ישראל לאורך עשרות בשנים. ההון האנושי הגבוה בישראל אמור היה להפוך את ישראל לאחת המדינות העשירות העולם אולם המדיניות הכלכלית הכושלת שלנו הפכה את מדינתנו לענייה במערב.

הסיבה המרכזית לכישלונו ארוך השנים של אגף התקציבים, על אף שאנשיו הם מהטובים באנשי הממשל בישראל, נעוצה בניגוד עניינים מובנה בין אחריותו של אגף התקציבים על הקצאת התקציב וחלוקתו לבין האחריות שהוטלה עליו לנהל את המדיניות הכלכלית. תקציב המדינה הוא אחד מכלי המדיניות שגודלו והרכבו אמורים להיגזר ממטרות המדיניות ובפרט מימוש פוטנציאל הצמיחה של ישראל. אולם, במצב הנוכחי הוא אינו נקבע על בסיס צרכי המדיניות הכלכלית אלא נקבע על בסיס אי הרצון של האגף לפגוע באינטרסים אלו או אחרים. אסביר.

במדינה מתוקנת מנהלי המדיניות הכלכלית בוחנים את הפער שבין הצמיחה בפועל לבין הצמיחה הפוטנציאלית, ומהפער גוזרים את המינון המדויק של כלי המדיניות. נניח כי הצמיחה בפועל נמוכה מהצמיחה הפוטנציאלית וכי הפער נובע מהתקדמות נמוכה מדי של הצריכה הפרטית. במקרה זה יהיה הגיון להוריד מיסים על ההכנסה ו/או על הצריכה ולהגביל את קצב גידול ההוצאה הממשלתית כדי לממן את הפחתות המיסים. מכאן מורים קובעי המדיניות לאגף התקציבים מה גודל התקציב, מה גודל הגירעון ומה הרכב המיסים התומכים בהחזרת המשק לפוטנציאל הצמיחה שלו. אגף התקציבים יחלק את התקציב עליו החליטו מנהלי המדיניות בין המשרדים השונים, כאשר כל חריגה תקציבית אל מול משרד אחר, תיאלץ את האגף להתעמת עם משרדים אחרים שיאלצו לשאת בממון החריגה.

מנגד, בישראל אנשי האגף אמונים גם על המדיניות הכלכלית, ולכן נוח להם יותר להתעלם מצרכי המדיניות הכלכלית ודווקא להגדיל את התקציב ולממן זאת בהעלאת מיסים על צריכה והכנסה. העלאת מיסים זו לא תפגע במקומות העבודה הבאים של יוצאי האגף בקרב החברות הגדולות ואילו הגדלת התקציב מעבר לצרכי המדיניות תימנע מהם להתעמת עם משרדי הממשלה השונים ועם הפוליטיקאים.

יצוין, כי האגף אמון גם על הרפורמות התחרותיות בענפי המשק השונים. אך כל ילד קטן בישראל יודע כי אנו המדינה הכי לא תחרותית במערב עם המחירים הכי יקרים ביחס להכנסה. שלושים וחמישה אחוז יותר יקר מהמחירים בארה"ב. מכאן ברור כי גם בתחום זה נכשל האגף כישלון קולוסאלי ארוך שנים. שוב כישלון שהוא מאוד נוח למקומות העבודה הבאים של מרבית אנשי האגף.

לא בכדי תקופות הצמיחה הכי חזקות של ישראל, 2003 – 2007 וכן התקופה שאחרי תכנית הייצוב של 1985, היו תקופות שבהן הופקע ניהול המדיניות הכלכלית מידי אנשי האגף והועבר לגורם חיצוני לאגף. בשנת 1985 היה זה פרופ' הרברט סטיין וצוות הכלכלנים ששלח המשל האמריקאי (ובו גם עוזרו הצעיר של סטיין, סטנלי פישר) ובשנת 2003 היה זה כותב שורות אלה.

על אף הביקורת לעיל, אין העברת אגף התקציבים למשרד ראש הממשלה משום פתרון לבעיית ניגוד האינטרסים שבין ניהול המדיניות הכלכלית לבין הקצאת התקציב אלא יצירת בעיה נוספת על זו הישנה. יד אחת אמורה לשלוט הן על הגוף שאחראי על הקצאת התקציב והן על הגוף שאמור להיות אחראי על ניהול המדיניות הכלכלית. במקום להוציא מידיו של אגף התקציבים את ניהול המדיניות והעברתה למועצה כלכלית נטולת אינטרסים בקרב בעלי ההון והחברות הגדולות מציעים אנשי נתניהו להעביר את הבעיה למשרד אחר. כך, גם יפרקו את כוחו של משרד האוצר שלו תפקיד חשוב בניהול משק המדינה וגם לא יפתרו את הבעיה הכי כאובה שלנו.

מוטב שמר נתניהו ייזכר כי בכהונתו כשר האוצר הוא דרש ובצדק לחזק את כוחו של שר האוצר ולא לפרק את כוחו וכי הוא אכן הצליח בכהונתו זו הרבה בזכות העובדה כי הוא החליט להפקיע את ניהול המדיניות הכלכלית מאנשי האגף.  

עוד ב-

שר אוצר בלי אגף התקציבים? "המדינה תהפוך לדיקטטורה"

לכתבה המלאה

הכותב הוא יו"ר המפלגה הכלכלית וראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו