ראש חטיבת המחקר בבנק ישראל, ד"ר עדי ברנדר, טען לאחרונה כי מרבית פוטנציאל הצמיחה של ישראל כבר ממוצה ולישראל יהיה קשה מאוד לבצע קפיצת מדרגה בצמיחה שלה. דברים אלה מקוממים מאוד. 

ראשית, מאחר והדברים שגויים, יוצרים את הרושם המוטעה כי הכנסות הממשלה ממיסים לא יכולים לצמוח באופן מהותי ולכן לא תתכן ירידה משמעותית בהיקף החוב הממשלתי כאחוז בתוצר. מכאן גם ברורה טוב יותר החרדה של חברות דירוג האשראי נוכח התקציב הלא אחראי שהגיש שר האוצר. זו לבטח הייתה אחת הסיבות להחלטתה של מודיס להוריד את דירוג האשראי שלנו ואף לסלול את הדרך להפחתה עתידית נוספת.  

שנית, מאחר שמאחורי הדברים מסתתרת ההשלמה הבלתי נתפסת של בנק ישראל (כמו גם של משרד האוצר) עם המחיר הכבד שיצרה המדיניות הכלכלית הרב שנתית בישראל. עיוותים להם אחראי במידה רבה גם בנק ישראל הן בכובעו כמנהל המדיניות המוניטרית והן בכובעו כיועצה המאקרו כלכלי של הממשלה. המוקד הגדול של העיוותים טמון כמובן ביוקר המחיה שנוצר ברובו על ידי חוסר התחרותיות הפנימית במשק שלנו. חוסר תחרותיות שלו אחראית אך ורק הממשלה וממנו נהנים שלל מונופולים, יבואנים בלעדיים, קבלנים ויזמי נדל"ן, בנקים וכמובן רבים מבכירי הממשלה שמוצאים להם בקלות מקומות עבודה בקרב הגזלנים השונים.  

יצוין, כי בשנת 2007, השנה האחרונה לכהונתי במשרד האוצר היה שיעור הצריכה הפרטית בתוצר כ-56% מהתוצר ואילו מאז הוא הלך ופחת והגיע בשנים האחרונות לכ-50% בלבד. ברקע לכך, העלייה הדרמטית שחלה ביוקר המחיה. יוקר המחיה אינו מאפשר לצרכנים לממש את פוטנציאל הצריכה שלהם ולכן הם הקטינו את שיעור הצריכה מתוך ההכנסה הלאומית ופעולה זו היא שדיכאה את הצמיחה. אם ברצוננו לבצע קפיצת מדרגה בצמיחה (כפי שנתינו ואני ביצענו בשנים 2003 – 2007) אזי עלינו לשחרר את הצרכנים מבית הכלא הכלכלי שבו כולנו נמצאים. 

בואו נמחיש עד כמה חמורה הבעיה שבנק ישראל מתעלם ממנה. אם בשנת 2007 היו המחירים בישראל נמוכים בכמה אחוזים מהמחירים בארה"ב הרי כיום הם גבוהים בכשלושים וחמישה אחוזים. כעת נעבור מאחוזים למספרים. סך הצריכה הפרטית של משקי הבית מגיע לכתשע מאות מיליארד ₪ בשנה אך הוצאה זו נעשית בסביבת מחירים כה גבוהה שמשמעותה שאנו רוכשים מוצרים ושירותים (כולל דיור) ששווים במערב שבע מאות מיליארד ₪ אך משלמים תשע מאות מיליארד ₪. או, במילים אחרות, אנו מורידים לטמיון סכום בלתי נתפס של מאתיים מיליארד ₪ בשנה. כל שנה. ולמי שהמספר האדיר הזה עדיין לא מרשים אותו אזכיר כי עלות המלחמה נאמדת בכ-100 עד 150 מיליארד ₪. יוקר המחיה עולה לנו הרבה יותר ועולה לנו כל שנה ושנה. 

חמור לא פחות, חוקי הכלכלה קובעים כי רמת המחירים במשק אמורה להיות נמוכה יותר ככל שההכנסה שלו נמוכה יותר. ההכנסה לנפש בתקנון פערי המחירים בנינו לבין ארה"ב עומדת על כחמישים אחוזים מההכנסה לנפש הריאלית בארה"ב. מכאן שהמחירים בישראל אמורים להיות נמוכים יותר מהמחירים בארה"ב ולא שלושים וחמישה אחוז גבוהים יותר. ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם שרמת הכנסתה היחסית כה נמוכה אך מחיריה גבוהים משמעותית מאלה של ארה"ב. 

ברקע לכך כאמור חוסר התחרותיות. במרחק של שעה וחצי טיסה מישראל נמצא כל סל המוצרים שלנו במחירים הנמוכים בעשרות אחוזים ובכל זאת אנו רואים את הארץ המובטחת אך לא יכולים להגיע אליה (למעט בנופש). אנו כלואים בבית כלא של מכסים, מכסות יבוא, תקינה ישראלית שחוסמת יבוא מתחרה, מונופולים בייצור המקומי שמשתלטים גל על היבוא וחוסמים את התחרות, יבואנים בלעדיים שמשתלטים על היבוא של מספר יצרנים בנל"א שבעולם הם מתחרים אחד בשני אך בישראל מתמזגים הלכה למעשה באמצעות אותו היבואן (למשל שתי ענקיות הרכב מאזדה ופורד), ממשלה שרומסת את העסקים הקטנים ולכן חוסמת את התחרות גם מבפנים וגם מבחוץ וכמובן חוסר אכיפה מוחלט של חוקי התחרות שמרוקנים מכל תוכן בישראל על ידי רשות התחרות ובתי המשפט. 

ישראל היא למעשה אוליגרכיה של הון שלטון שעושה כל שביכולתה כדי להנציח את הסטאטוס קוו ולשמר את בית הכלא הכלכלי שבו כולנו נמצאים. אך בנק ישראל בשלו. הוא לא רואה דבר ולא אומר דבר. שהרי אין עיוורים גדולים יותר ממי שמתעקשים לעצום את עיניהם. 

עוד ב-

היום שאחרי ברצועת עזה: האם שגינו באשליה? | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית