תרבות ופנאי
שתי דיוות, עשרים שנה, ערב אחד בלתי נשכח
קשה להאמין, אבל עברו כבר שני עשורים מאז שמירי מסיקה פרצה לחיינו עם “לשם” – שיר שכבש כל תחנת רדיו ב־2005 והפך לרגע שבו התחוללה מהפכה שקטה בפסקול הישראלי
אמש (רביעי), בהיכל מנורה מבטחים, מול יותר מ־7,000 איש נרגשים, מסיקה ופלס לא רק חגגו 20 שנות עשייה – הן הוכיחו שגם בלי רעש, עשן או אורחים מפתיעים, אפשר להעמיד מופע חד־פעמי שמרגש עד העצם. זה לא היה מופע פרידה, אלא ניצחון. ניצחון של מוזיקה, של נשיות, של חברות – ושל אמת.
בלי פירוטכניקה, בלי גימיקים – רק שתי נשים, קול אחד. הן עלו לבמה והציתו אותה בשרשרת להיטים מרשימה שהפכה לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית: “איתי”, “מבול”, “שקופים”, “אם אלה החיים”, “נובמבר”, “שמעון השכן”, “לשם” כמובן – ועוד רבים וטובים. היו גם רגעים אינטימיים יותר, כמו “אף אחת” שפלס ביצעה הפעם – למרות שמקורה אצל מסיקה – וגם “לייק וואנקה” שקיבלה חיות מחודשת בביצוע משותף מרהיב.
המפגש ביניהן היה כמעט טבעי מדי – כמו המשך ישיר לשיחה שהתחילה אי שם לפני עשרים שנה במסדרונות רימון, כשהפלס שמעה את מסיקה שרה בחדר סגור וידעה שיש פה משהו מיוחד. לאורך כל המופע הן גלשו זו לשיריה של זו, כאילו נכתבו עבור שתיהן – והדבר הזה, שהתחיל פעם כתופעה, הפך כאן לתופעת טבע.
אחד מרגעי השיא היה דווקא “נובמבר”, שיר מוקדם בקריירה של מסיקה, שלא זכה אז להכרה רחבה – אבל הפעם קיבל את הבמה הראויה והפך לאחת מנקודות ההתרגשות של הערב. הביצועים השקטים – פסנתר, קול ולב חשוף – עמדו לא פחות בגאון מול הקטעים הגדולים והמרגשים.
מירי מסיקה וקרן פלס בהופעה אתמול. קרדיט: איה זך
מעבר למוזיקה, הייתה זו חגיגה של חברות אמיתית. בעידן שבו יריבויות בין כוכבות הן כמעט תנאי לקיום, מסיקה ופלס מציבות מודל אחר – של נאמנות, שותפות, הומור וחברות אמיצה. זה לא דבר של מה בכך לשרוד כל כך הרבה שנים בתעשייה כזו – ובטח לא להגיע למעמד כזה יחד, שוות.
המופע לווה ב־11 נגנים מהשורה הראשונה, והתנהל כמו מכונה משומנת (אחרי הכל מי רוצה להסתבך עם קרן פלס) – מקצועי, מוקפד, נטול תקלות. אבל מה שעשה את ההבדל היה דווקא הנשמה: הן נהנו מכל רגע על הבמה והחום האנושי שהשתיים הקרינו מהבמה. התחושה שהן שם לא כדי להרשים – אלא כדי לתת תשורה לקהל שלהן ולחלוק אתו רגע נדיר.
עוד ב-
אבל לא רק שמחה הייתה שם. אחד הרגעים הנוגעים והמרגשים ביותר הגיע בביצוע “שיר תקווה”, שהוקדש לכל החטופים – בדרישה אחת ברורה ונוקבת: להחזירם הביתה. הקהל עמד, מחא כפיים, חלקו דמע – והאולם כולו עטף את הרגע בדממה דרוכה. בתוך חגיגת המוזיקה והחיים, מסיקה ופלס הזכירו לכולנו שאסור לשכוח – גם ברגעים של שיא – את מי שעדיין לא חזרו. זה היה רגע של אמת, לא פחות חזק מכל שיר – ואולי החשוב ביותר של הערב.
הכתבות החמות
.jpeg "מתי כספי בוכה, צילום: אלון לוין")
תגובות לכתבה(0):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
