רק לפני כמה חודשים יורוגוס לנתימוס, אמה סטון ווליאם דפו כבשו את טקס האוסקר האחרון עם "מסכנים שכאלה" שהיה מועמד ל-11 פרסי אוסקר וקטף מתוכם ארבעה – כולל זה של השחקנית הטובה ביותר. כעת, השלושה שבים שוב לשתף פעולה (בפעם השלישית עם סטון סה"כ) ולעיסה הזו מצטרף גם חבר וותיק של לנתימוס, התסריטאי המוערך אפטימיס פיליפו אשר שיתף עמו פעולה בסרטיו הראשונים שהקנו לו תהילת עולם.

קשה לתאר את "סוג של חסד", שעלה בחמישי האחרון כבלוקבאסטר בהתהוות מכמה היבטים. ראשית, הוא סרט שלחלוטין לא מיועד לכל אחד. הוא, כשלעצמו, מהווה חווית צפייה תובענית מצד הצופה ולא תמיד קלה. בין השאר בשל חלק מהסצנות הלא קלות שלו והן בגלל שהוא ארוך מאוד ומצליח להגעיל, לסחרר ומוסר ההשכל שלו, כמו גם הפרשנויות שלו אינן חד משמעותיות. 

"סוג של חסד" בהקשר הזה הןא לנתימוס במיטבו: מיזנטרופ, וולגרי, אכזרי ומציג את הצדדים המכוערים של האנושות. גם כאן, בדומה לסרטיו הראשונים, הוא מיטיב לעסוק במושגים של שליטה, כוחנות, ציד, מעמדות ופולחנות. הסרט מחולק אפוא לשלושה חלקים שבהם כל אחד מהם מהוה סרט בפני עצמו אך המוטיבים, כמו קווי הדמיון בין השלושה , זהים ומתעתעים מאוד. כל אחד מארסנל השחקנים שמעטר את הסרט מככב בכל אחד מהשלושה ומציג פרספקטיבה שונה אך זהה במידה לזו שגילם בסרט האחר.

בסרט הראשון אנחנו פוגשים במנכ"ל עריץ (וויליאם דפו) ששולט בעובדיו / נתיניו. אחד מהם, רוברט (ג'סי פלמונס שבעיני הוא ההברקה של הסרט) , נתון גם הוא תחת מרותו. הוא מקבל ממנו הוראות ופקודות מדויקות כמו– מתי לאכול , מתי לעשות סקס עם אשתו (הונג צ'או) ועוד. הכול מתחיל לצאת משליטה כאשר דפו מבקש מרוברט לבצע פעולה קיצונית במיוחד. רוברט, אשר מבין שלא יוכל לבצע את המשימה , מוצא את עצמו לפתע בתוך עולם חדש, ריק ונטול יכולות הפעלה שכן הפסיביות האישיותיות שלו , שהייתה מופקדת עד כה כחומר ביד היוצר נטרלה ממנו את יכולת השיפוט והפעולה שלו. המהלך הזה הוא הרגע המכונן בסרט וגורמת לו להבין את המחיר שישלם בגין אי ציות למשימה.

בסרט השני (ו"האופטימי" מבין השלושה) שמגיע מעולמות האימה העל טבעית , אנחנו שוב פוגשים את פלמונס שמגלם שוטר בשם דניאל שאשתו, ליז (אמה סטון), חוקרת במכון הימי נעלמה. כאשר היא שבה כמי שהצליחה לשרוד, הוא מגלה שתכונות האופי וההתנהגות שלה לא כתמול שלשום וזה בלשון המעטה. היא מגיעה עם חשקים עזים לתאוות גופניות וההתנהגות הזו גורמת לו לחשוד שמי שחזרה היא כלל לא אשתו. גם כאן אנו פוגשים שוב את דפו שמגלם את אביה של ליז והדינמיקה ביניהם גורמת לדניאל להעמיד אותה במבחנים מטורפים שקשורים לגופה אשר יוכיחו אם היא אכן אשתו או לא. 

בסרט השלישי והאחרון סטון אמילי (סטון) , מצטרפת לכת שבראשה עומדים אומי (דפו) ואקא (הונג צ'או). חברי הכת מקיימים מין רק איתם ואף שותים את הדמעות שלהם. וכן, זה דוחה בדיוק כמו שזה נקרא.  אמילי חוברת לחבר נוסף בכת , אנדרו (פלמונס, בשוב הופעה משובחת). נקודת המפנה בסרט מתרחשת כאשר מוטלת עליהם משימה למצוא את האישה המושלמת  שהיא למעשה אלה. הכל משתנה כאשר אמילי בוחרת בנתיב אחר – מה שמוליד שרשרת של אירועים הרסניים היא חורצת את גורלה ואת עתידה. גם הסרט הזה עוסק בנושא של שליטה , בחירה וכתות.

"סוג של חסד" הוא בראש ובראשונה מתנה לחובבי לנתימוס שייהנו מהצפייה בו. לנתימוס, במאי שיודע איך להיות מניפולטיבי כלפי הקהל שלו , כבר קיבל שבחים על הסרט שהוצג ב"קאן" , והוא נותן כאן עוד מאותה מנה שכל כך מזוהה עם סגנונו. הוא מצליח להביא פרספקטיבה מקורית גם הפעם ומצליח להוציא את המיטב מהשחקנים שלו.

נכון, הסגנון שלו מצליח להרתיע ולהיות גרוטסקי ומבחיל , אבל בסופו של דבר הוא מצליח תמיד להעלות שאלות ותהיות לגבי החיים עצמם והנושאים שבהם הוא עוסק. מעניינת במיוחד העבודה שאין פרשנות אחידה לסרט ויש לו מגוון רחב של פרספקטיבות. בין אם זה השתייכותו של הפרט בתוך הכלל, בין אם זה חופש הבחירה של הפרט , המחיר שאנו משלמים על הבחירות שלנו  וגם שאלות של גבולות , תשוקות ותאוות. בכל אלו לנתימוס מלהטט בהצלחה רבה ומצליח לסחוף את הצופה במין רכבת שדים ארוכה ומפתלת עד הקתרזיס המתבקש.

עוד ב-

"טהורה": סרט אימה שמשדרג את מעמדה של סידני סוויני

לכתבה המלאה