התסריטאי רן שריג ודאי הרגיש איך הבטן מתהפכת. הוא צפה ביוצר אדיר מילר מדבר על "רמזור", לכאורה כאילו יצר אותה בעצמו. שריג צפה, כן, והרגיש את הבטן מתהפכת, את המעיים מתכווצים.

האמת, תסריטאים בקשת אולי היו בוחרים ביטוי שונה מ"מעיים מתכווצים". יותר הולך, "אורות אדומים", או, "נלחצו הברקסים". כן, ודאי, הנה כך: רן שריג צפה באדיר מילר מדבר על "רמזור" ונדלקו לו כל האורות האדומים ולכן אחר כך מיד נלחצו הברקסים. זו שפת קשת - קצת מכובסת, עם הרבה משחקי מילים יומרניים. אין צורך להודות על התרגום הסימולטני, זה בסדר, כדאי רק להתמקד בהזדמנות לאמת אנושית, לכנות נקייה - תעזבו שטויות ומשחקי מילים, לשריג התכווצו המעיים, התהפכה לו הבטן.

ככה זה מרגיש כשאתה מאמין שיצירה שלך בורחת מבין ידיך. האגו משתולל, היעדר הקרדיט מחרפן. זוגתו של שריג, העיתונאית דנה ספקטור, החליטה לכתוב על כל זה פוסט. איך להגיד - לצאת מהארון, לפתוח פה על מילר, לקלקל יחסים שלפחות כלפי חוץ נראים תקינים - נו, זה קורה רק אם יש משהו ששווה את זה. וכנראה שהדיבור של מילר על "רמזור", כתוכנית שלכאורה הוא יצר והוא גאה בה, והוא והוא והוא והוא – ובכן, הדיבור הזה, היה שווה לספקטור ושריג מספיק כדי לפתוח פה.
 
מנגד, לא צריך להמתין ליום כיפור כדי לפייס בין שריג למילר. סביר להניח שזה יקרה בקרוב, אפשר לשער שמילר יעלה מתישהו איזה פוסט סמי-מצחיק עם טיזר שנון שבמהותו יונח קרדיט לשריג. זה חומר מצוין, סמכו על מילר שימצא משהו, ואם לא ימצא, אז שריג יעזור לו, ולאחר שיעזור לו, מילר לא יספר שעזר לו, ואז שריג יכעס שוב וספקטור תכתוב שוב ואז מילר שוב יעלה פוסט, ואז כולנו נצחק שוב.

ועדיין, מאחורי המילים יש אנשים. זו הזדמנות טובה ללמוד על עולם הסדרות בישראל: קשה, הישרדותי, מפרק מרוב מתחים. מלחמת קיום יום-יומית. יוצר מגיש חומר, ורץ לבדוק אם היה רייטינג. וזה במקרה הטוב – מאות ואולי אלפי כותבים שולחים חומר לקשת, ונענים בשלילה. חלקם אולי אפילו לא נענים. ולכן, תסריטאי בישראל נלחם על הקרדיט. כי בלי הקרדיט, הוא אוויר. ובתור אוויר, ממה יתפרנס? מפוסטים מגניבים?

עוד ב-

דנה ספקטור נגד אדיר מילר: "קשה לי לראות אותו"

לכתבה המלאה

פוסטים הם בסך הכל בגדים: מתחתיהם כולם ערומים.