רגע אחרי שהעונה החדשה יצאה אל הדרך, שופטת ״הכוכב הבא לאירוויזיון״ בקשת 12 שירי מימון התארחה לראיון ב-TMI וסיפרה על הקושי שלה להתמודד עם המצב במדינה בצל המלחמה וגם החשש שלה לשלום ילדיה. 

מימון סיפרה: ״האמת שהייתה לי הופעה וחזרתי מאוחר ושמעתי את החדשות בלילה ממש מאוחר תוך כדי שזה בעצם קרה. תשמעי, באיזשהו אופן אנחנו מתעוררים בכל בוקר למשהו אחר ואני פשוט מנסה באמת לשמור על איזושהי שפיות. בשביל הילדים שלי ובשביל הקהל שלי. זה הריפוי שלי. להופיע כמה שיותר, לראות את הקהל, לחבק, לדבר ולבכות ביחד אתו. ממש ככה״.

היא הוסיפה: ״אני כל כך למודת קרבות לצערי. הייתי בכל כך הרבה סיטואציות כישראלית וזמרת שכבר הרבה שנים אני עומדת על הבמה. את יודעת, כמה שבועות אחרי השבעה באוקטובר כבר עמדתי בטיימס סקוור ושרתי שירים לחטופים עם אנשים שבוכים וצורחים את ההמנון. והייתי כל כך אובר-וולמד מהאירוע".

עוד טענה: "אבל בסוף עמדתי שם ושרתי תוך כדי שאני רועדת, ממש כל הגוף שלי רעד. ואחר כך אני מופיעה למפונים שהלב שלי יוצא אליהם. ואז בפני חיילים ובבתי חולים ובעצם מה לא ראיתי? איפה לא הייתי כאמנית בישראל? את מבינה? בסוף זו השליחות שלנו. להחזיק את עצמנו ולהיות שם בשביל אחרים. לשיר להם, לחבק, לשמח ולחזק אותם. בשביל זה אנחנו שם".

כמו כן טענה: ״אני חושבת שכמה חודשים אחרי, היה לי רגע, אבל זה היה אישי שלי, עם עצמי, שאת יודעת שפתאום כזה הרגשתי שאני לא יכולה להפסיק לבכות או שאני כבר לא מצליחה כאילו להכיל דברים, פתאום הדברים הגיעו לי, ובום, ישר הם כאילו פגעו בי. כי את יודעת יש לנו מגננות, כן, הנפש שהייתה כבר חשופה מדי כן. וכבר אי אפשר היה להכיל את הכל. ואז את מתחילה לעשות, כמו את יודעת, בקרת נזקים, להתחיל להבין איפה, איזה מלחמות אני בוחרת, מה אני מזיזה הצידה, מה אני כן נותנת להיכנס, מה אני לא נותנת להיכנס, ומה אני עושה בשביל להחזיק את הבית בסוף, בשביל השפיות של הילדים שלי, כן".

עוד ב-

שירי מימון בהלם: "למה את מקללת?"

לכתבה המלאה

לסיום הודתה מימון: "הילדים כל הזמן שואלים, מאוד מבוהלים מהאזעקה, הגדול שלי כבר שהוא קצת לקראת עוד שנייה, הוא בן 12, הוא כבר שואל מה הם רוצים, ואני אומרת לו, אני לא יודעת אני לא יודעת להגיד לך אפילו, מה הם רוצים, וזה מכל מקום, זה כאילו, והוא שואל והוא רואה והוא שומע, ואני מנסה לא לנרמל לו את המצב להגיד לו, זה לא הגיוני, זו מציאות נכונה ואמיתית, יש עוד מאה ואחת חטופים, שחלקם בחיים שמחכים לנו, זה לא מציאות נורמלית אתה לא אמור לגדול ככה אני אומרת לו. ואני אומרת, זה אמור להסתיים, אני מקווה שזה ייגמר ממש ממש בקרוב. בינתיים בוא נשמור על השפיות שלנו תמשיך ללכת לאימוני כדורגל אתה הולך לבית ספר אתה פוגש חברים כל הזמן, ואני משתדלת גם לא לשלוח אותו ללכת ברחוב ממש ככה באמת, מעדיפה להקפיץ אותו, מעדיפה להיות שם באזור כל הזמן. זה ממש לא מציאותי״.