מגישת רשת 13 לוסי אהריש שיתפה טקסט מרגש במיוחד ב-7.10, כאשר גם היא לא חלמה שנה קודם לכן שמדינת ישראל תשתנה לעד. את הטקסט הקדישה לבנה אדם הקטן והוסיפה תמונה שלו לצד הטקסט חסר המעצורים.

אהריש כתבה: "היום לפני שנה הדבקנו מדבקות על הדף ועל הפרצוף של אמא ואבא. זה היה יום שישי, אמא לא הלכה לעבודה והיה לנו הרבה זמן שטיח…היום לפני שנה ילד שלי, יכולתי להגיד לך שאני אשמור עליך מהכל. רק שיום למחרת ב-6:29 בבוקר השמיים רעדו והאדמה נספגה בדם. לוקח זמן לאמא לילד ראשון ובכלל, להבין שאת לא יכולה לשמור על הילד/ה שלך מהכל. לוקח כמה שנים טובות. לפעמים זה קורה שנשבר להם הלב לראשונה מאהבה נכזבת, לפעמים זה כשהם עוברים חרם בבית הספר או ביום הגיוס בבאקו״ם, או כשהם נוסעים לחו״ל לבד בפעם הראשונה… זה לוקח זמן… רק שבבוקר של השבעה באוקטובר, תוך כדי צפייה בכל הזוועות והשואה שהתחוללה בדרום זה היה היום שבו הבנתי שיש מצב שאני לא אוכל לשמור על אדם שלי מהכל. וזה היה מוקדם לי מידי".

עוד המשיכה: "התמונות והעדויות שזרמו ביום הזה ובימים שלאחר מכן, הרגעים שהסתובבתי בבית ושאלתי את עצמי איפה אני יכולה להחביא אותו במקרה ש… ואיך אני משתיקה ילד בן שנתיים וחצי במקרה ו… אלו לא מחשבות נורמליות… ונכון אנחנו חיים בישראל, לא בשווייץ, ושום דבר כאן הוא לא באמת ״נורמלי״. לגדל ילדים במקום הזה, זה לא באמת הכי ״נורמלי״ … אבל בתוך השגרה ״הלא נורמלית״ שלנו ידענו לחיות כאן. לחיות את ה״לא נורמלי״, לייצר, לבלות, ללמוד, לעבוד… אלה החיים כאן…. זאת המציאות. כך חונכנו, לתוך זה גדלנו. אבל להיות כנה מאז השבת ההיא ה״חוסר נורמליות״ השיגרתי כבר לא ממש תופס אצלי. והאמת שזה בכלל לא נורמלי שזה תפס עד היום".

היא גם כתבה: "שנה לתוך שיגרת מלחמה, והכל נראה לקוח מתוך סרט שהסוף שלו עדיין לא ידוע ולא ברור מתי ואיך הוא ייגמר. ועוד טילים, ועוד אזעקות, ועוד אבידות, ועוד סיפורי גבורה. מסך טלוויזיה מתמלא בהתראות, הן נעלמות ומיד נדחפת השגרה כאילו אין ברירה אלא להתרגל, ומהר! ״כי חייב כי אלה החיים אין מה לעשות״…. וזה בילתי נתפס. שנה לתוך האירוע הזה, שנה! מישהו בכלל יודע את שמות כל הנופלים מאז היום הארור ההוא. הרי בכל זמן אחר מהדורות החדשות היו נפתחות במשך שבועות על ידיעה של 7 נרצחים בפיגוע. וכאן מי כבר זוכר את זה, כשבאותו הלילה 181 טילים נורו עלינו, ויומיים לאחר מכן נפלו 12 חיילים. ושמות המלחמה? אלו בכלל מתעדכנים בכותרות על המסך, מלחמת חרבות ברזל, שהופכת למלחמת לבנון השלישית, שהופכת למלחמת איראן הראשונה. מה? מתי ואיך נגמרה מלחמת חרבות ברזל? מתי נגמר השבעה באוקטובר שכבר התחלנו מלחמות אחרות עם שמות ומיתוג חדש?".

עוד הסבירה: "ובתוך כל זה הלילה יורד והיום עולה ו-101 חטופים חיים ומתים מחכים לשוב הביתה. שומעים את הלחימה, את האדמה רועדת מהפצצות, אפילו אולי רואים את האהובים שלהם ברחובות נלחמים וזועקים לשובם, ומחכים כל כך לחזור לבית הלא נורמלי הזה. מחכים לחזור ״ללא נורמלי״ של השישה באוקטובר 2023. אבל מי בכלל רוצה לחזור ל״לא נורמלי״ הנורמלי? מגיע לנו נורמלי, אלוהים יודע כמה מגיע לנו נורמלי… רגיל כזה, אירופאי, אמריקאי, אסייתי כזה שמתעסק באיזה טייפון, או שיטפון, או חוק מיחזור, או הפגנה למען פנסיות … רגיל! רק שבמזרח התיכון כמו במזרח התיכון אין רגיל או שגרתי…ושום דבר לא יכול להיות רגיל או לחזור לשגרה כל עוד 101 אזרחים ואזרחיות של המדינה הזאת שנחטפו מהבית שלהם לא חוזרים הביתה. כלום".

עוד ב-

אביבית בר זוהר על לוסי אהריש: "למה שמים את הפרצוף שלך בטלוויזיה?"

לכתבה המלאה

לסיום כתבה: "ומחר? מחר השבעה באוקטובר. שוב. וכואב לי בבטן. והגרון חנוק. והנשימה כבדה ומעיקה. הרדמנו את אדם ושנייה לפני שהוא נרדם, הוא חיבק אותנו הסתכל ואמר: ״אהובים שלי״. וזהו. הלך לישון. ואני? כל מה שהייתי רוצה הלילה הזה זה קצת נורמליות של אמא לילד, שרצתה עוד קצת ״זמן תמים״ לחשוב שהיא תמיד תוכל לשמור על הילד שלה… תמיד …או לפחות עד שיישבר לו הלב בפעם הראשונה מאהבה נכזבת. זה נורמלי… רק שזה כנראה, כבר לא יקרה לעולם…"