כשני עשורים שאני מתגוררת ביפו עם משפחתי. והאמת? אפשר להגיד שכבר ראיתי כמעט הכול. יפו היא אזור מורכב, לא מתאימה לכל אחד. גם אני לא פעם עייפתי מההתמודדות עם האתגרים של החיים בה וכבר חשבתי לעזוב למקום שקט בטוח והומוגני יותר.

כל פעם מחדש בחרתי להמשיך לחיות ביפו ולגדל בה את ילדי, למרות המורכבות שלה.

אין היא דומה לעיר אחרת, תושביה אוהבים אותה, גאים בה והרוב המוחלט חי חיי שותפות ואחווה. תושביה לא עוצמים עיניים להתפתחות הרבה וההשקעה ביפו, בשירותים החברתיים, בחינוך, בתרבות, ועם זאת, לבעיותיה הקשות, החל מתחושת אפליה של ציבור ערבי מסויים, בעיות דיור ועבריינות.  

ואז הגיעו הפרעות, בין שישי לשבת.

יש להקדים ולומר, כי המתח בעיר החל כבר כמה ימים קודם, כשקבוצות של יהודים קיצוניים הצהירו שבכוונתם להצית את יפו, ונבלמו בבת ים. האירוע הזה הסתיים בלינץ' של יהודים בערבי, והביא לידי כך שערבים קיצוניים יצאו בכוונה להרוג. חמושים בבקבוקי תבערה, ביקשו להבעיר את העיר. העבריינים האלה הם תושבי יפו, גרים כמה בתים מאחוריי.

על פי הפרסומים, לאור "טעות בזיהוי" בית היהודים, השליכו הפורעים את בקבוק התבערה לבית ערבי ביפו ופצעו אנושות ילד בן 12.

השמועה על פציעתם של ילדים ערבים התפשטה כאש בשדה קוצים, ובתוך דקות נשמעו קריאות להוריד את קישוטי הרמדאן מהבתים ולצאת להגן עליהם. זה ככל הנראה הספיק כדי לשלהב מספר צעירים ערבים אלימים להבעיר את יפו, והחל מסע השחתה ואלימות פיזית כלפי יהודים. כחלק מהמסע הזה, הפורעים גם הציתו כ-20 מכוניות, ביניהן גם את שלי. הלילה כולו היה רווי אלימות קשה כלפי התושבים היהודים וחלקנו חשנו חוסר ביטחון אישי כפי שלא חשנו מעולם.

בימים הבאים, התקשרו אליי תושבים רבים – יהודים, ערבים, נוצרים, מוסלמים. כולם הסכימו כי נחצו כל הקווים האדומים. אין חולק כי המשטרה צריכה לפעול בכוח, כדי לבער את העבריינות מהרחובות ולהשיב את השקט. גם כאן, הרוב המתון הוא הרוב המוחלט. זה שפחות רואים בתקשורת. ביפו, למשל, מדובר בכמה עשרות עבריינים, מתוך אוכלוסייה של כ-20 אלף ערבים.

השב"כ והמשטרה פעלו במהירות ועצרו את החשודים בזריקת בקבוק התבערה, כפי שעשו בלוד ובשאר הארץ. יש להמשיך בדרך הזו, לעצור כל מי שמרים יד או אבן, ויפעל בעוצמה וכוח בטרור ועבריינות. אבל זה לא מספיק.

הגענו לנקודה שבה אנחנו חייבים להבין שהרשויות המקומיות לא יכולות להתמודד עם זה לבד, מדובר בבעיה לאומית. הפערים החברתיים-כלכליים גדלים מרגע לרגע, האחריות נזרקת מהממשלה לעיריות. זה קורה ביפו, בלוד, בחיפה ובשאר הערים המעורבות. דרושה חקיקה ראשית של הכנסת, כזו שתיקח אחריות ותטפל בשורש הבעיות שחווה כל עיר מעורבת.

כך למשל יש דחיפות לקדם את המשמר האזרחי, להגדיל את כוח השיטור ולהביא להצבת שוטרי מקוף ברחובות, יש להגדיל את סמכויות הפיקוח העירוני. בד בבד יש להקים גוף מקצועי משותף של שני המגזרים, ללא שיוך פוליטי, שמטרתו לפעול לחיי היום יום ופיתוח פעילות של חיי שיתוף ושוויון. הממשלה צריכה לתת דעתה לחינוך של היהודים והערבים, מתוך הכרה כי במדינת הלאום של העם היהודי קיים מיעוט ערבי שיש לו זכויות. וממשלת ישראל חייבת לאמץ מדיניות לטובת הסדרה והשקעה בתשתיות בערים המעורבות וישובים בעלי זהות ערבית וכך בין היתר למנוע באמצעות ההשקעה, זליגת כספים לפרוטקשיין ופשיעה.

יש לנו תרבות ארגונית של טמינת הראש בחול, בתקווה שהוכל יעבור בשלום. פעם אחר פעם, מובילה התפיסה הזאת לאסונות, שלכאורה נראים לא קשורים – בגבעת זאב, במירון, וכן – גם בהתמודדות עם הפשיעה בערים המעורבות.

טעות להמשיך ולחשוב שכל עוד נטפל נקודתית בלבד בכל אירוע, האירועים הבאים לא יקרו. אסור לנו לחשוב על מה יקרה לנו מחר, חובתנו לחשוב על עתיד הנכדים שלנו ועל השנים שעוד יבואו. אין לי ספק שהשקט יחזור, אך אם לא נתעורר ונשנה את התפיסה האסטרטגית, מאורעות השבועיים האחרונים יהיו רק הפרומו למה שמחכה לנו בעתיד. 

הכותבת: עו"ד אפרת רייטן, חברת כנסת במפלגת העבודה