לוח השנה מראה שהיום שביעי באוקטובר, אבל בתחושה גם אתמול היה שביעי באוקטובר וגם בשבוע שעבר ובכל יום אחר בשנה האחרונה אנחנו ממשיכים לחיות שביעי באוקטובר, שלא נגמר. 

השאלות לא נותנות מנוחה. הראש עדיין לא מעכל, עדיין אני צובט את עצמי מפעם לפעם מתקשה להאמין איך קרה לנו האסון הכי איום בתולדות מדינת ישראל, בהפתעה גמורה, בבוקר יום חג שמחת תורה. 

אני זוכר את שיחת הטלפון הראשונה שקיבלתי בשעה שבע בבוקר מחבר : "רונן, הפעם זה אירוע אחר לגמרי" הוא אמר לי בקול מבוהל. באינסטינקט של ראש עיר הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שאני צריך לשמור על נוף הגליל וכך בשעה 9 בבוקר כינסתי את ישיבת החירום בעירייה, אני זוכר את הבעת הפנים של כולם, היינו המומים. 

בתקשורת דווח באותה שעה על לפחות 100 הרוגים ואני זוכר שהיינו בהלם מוחלט מהמספר, איש לא שיער שעד הערב יגדל לנתון מפחיד: כ-1200 נרצחים, 250 חטופים בעזה. 101 מהם עדיין, גם ברגעים האלה, נמצאים שם עמוק בתוך הגיהינום והלב איתם. 

הצרות הגיעו בצרורות. אחרי הטבח והחטופים הגיעו אבדות המלחמה הצודקת בעזה: 345 לוחמים איבדנו  בתמרון, 4590 פצועים, חלקם עדיין מאושפזים בבתי החולים. ומעזה המשכנו ללבנון וגם שם יש לצערינו אבדות ובדרך עוברים סבבים של מתקפות טילים מאיראן, מתימן, מעירק, עד כדי כך שהפכנו למומחי זיהוי כטב"מים וטילים בליסטיים  יודעים להבדיל בין  נפילה של טיל או יירוט, מזהים מרחקים לפי הדי פיצוצים, מחשבים יציאה מהבית לפי זמן הגעה משוער למרחב  המוגן. 

משהו בתוכי נשבר בשביעי באוקטובר. אני כבר לא יכול לומר בביטחון מלא שאנחנו מחוסנים מעוד ניסיון לשואה  נוספת, אני לא יכול לסמוך על העולם שיעמוד לצד המוסר. אבל אני כן בטוח שיחד, בכוחות מלוכדים, אנחנו מסוגלים להתמודד עם כל דבר ולנצח. 

חווינו טרגדיה נוראה אבל בתוך הכאב מצאנו גם כוח ונחמה באנשים שהושיטו יד, וסולידריות ואומץ בלתי רגיל. עזבו את ביתם בשביל להילחם, עזבו את עבודתם בשביל לעבוד בקטיף, נרתמו לגילויי ערבות הדדית שאין כמוהם בכל העולם. 

ומתוך כל התמונות שרצות אצלי בראש יש אחת שלא עוזבת אותי. התמונה של הילדה בת השש משדרות ששאלה את כוחות הביטחון  שבאו לחלץ אותה "אתם של ישראל?"  ילדה קטנה, עוד לא בכיתה א', שראתה את האבא והאמא שלה נרצחים מול עיניה ובגופה הגנה על אחותה בת השלוש. אני רק  רוצה לחבק אותה ולהגיד לה כן, אנחנו של ישראל - המדינה הכי טובה בעולם!

דגל ישראל הורד הבוקר בנוף הגליל לחצי התורן. בשעה 09:00 בבוקר עובדי העירייה יעמדו דקה דומיה. אנו נעצור את שגרת היום בשביל לזכור, להתייחד, להנציח ולהרכין ראש לזכר 1687 החללים והנרצחים באסון השביעי באוקטובר. 

בימים נוראים אלה, ערב יום הכיפורים, נבקש  סליחה ונתפלל להחזרת החטופים, לשלומם של לוחמינו והחלמתם המלאה של הפצועים: "אֲדֹנָי, סְלָחָה. אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר, לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ: הֲשִׁיבֵנוּ יהוה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה. חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:"

הכותב: רונן פלוט, ראש עיריית נוף הגליל