תשעה חודשים מאז השוק וההלם אליו נכנסה מדינה שלמה נוכח הטבח הנוראי שהתחולל בדרום. אך ההלם כאן היה כפול, לא זו בלבד שראינו מול עינינו מראות קשים שלא לומר מפלצתיים ועדויות מזעזעות שעוד נשמע שנים ארוכות קדימה אלא שהתדהמה מגורם ההפתעה. אותו גורם הפתעה שנשבענו אחרי כיפור שלא יחזור עוד על אדמת ישראל - חזר ובגדול. שנים שראשי רשויות בקו העימות מדברים על התרחיש הזה מהחזית הצפונית, חודשים לפני שחמאס פרצו במבצע משולב של הרג, אונס, רצח וטבח. אצלנו בצפון דובר על מנהרות ורעשים ודרך פעולה משולבת עם צה"ל כדי להתגונן מאפשרות כזאת ואז בשבעה באוקטובר בעודי צופה מוקדם בבוקר במראות הקשים שהתחילו להגיע, הכפתור בראש שמאותת על סכנה - נדלק, ובעצה אחת עם צה"ל הודענו לתושבי יישובי הגדר שלנו פשוט לקחת תיק ולצאת מהבית.

גם ביום כיפור הותקפנו מכמה חזיתות וידענו שאסור לקחת סיכון. כבר ביום למחרת התחלנו פורום רשויות קו העימות בראשותי במהלכים מיידיים מול המדינה כמעט בכל תחום אפשרי: מיגון כיתות הכוננות, ערכות לחימה, ערכות עזרה ראשונה, צווי 8, בניית חמ"ל ותדרוכים בכל ישוב וישוב, מלחמה מול המדינה לקבל נשקים, מלחמה מול המדינה לעגן את סיפור המפונים בצו, מלחמה מול המדינה לפתוח מסלול פיצויים לעסקים ולחקלאים, מלחמה מול המדינה להשקיע מיידית במרכזי החוסן, בפתרונות חינוך, בהסעות למפונים שלנו, לקבל תקציב לצפון כדי שהרשויות יוכלו לספק פתרונות, להקים מינהלת... כמעט ואין תחום בתוך המלחמה שמתחוללת שלא נלחמנו בו בתוך הבית, מול משרדי ממשלה, ראש ממשלה וקבינט כשבפועל אין שום הגיון בעולם בו צריך לפעול כך במדינה מתוקנת. פאסט פורוורד תשעה חודשים קדימה: תושבי קו העימות עקורים מבתיהם ואין ממשלה מתפקדת כמעט בשום תחום.

כמעט חודשיים מהכרזת המדינה על תוכנית 'צפונה' אבל בפועל: אפס מעשה. אוטוטו חודש אחרי ההכרזה על הפרויקטור לצפון והכל התעכב שוב בגלל ניגודי עניינים, הפוליטיקאים מנהלים דיונים על היציאה שלהם לפגרה, יציאה לפגרה כשיש שבויים במנהרות החשוכות בעזה, יציאה לפגרה כשתושבים מפונים איבדו את ביתם, יציאה לפגרה כשזוג הורים נוסעים בכביש אל ביתם הלא מפונה וטיל הורג אותם בפגיעה ישירה. אני מחפש את המדינה שהכרתי, אני מחפש את הערכים עליהם גדלתי כאן ועליהם חינכתי את ילדיי, את תורת הלחימה עליה התבססתי כקצין בצה"ל. את המשפט שתבע דויד בן גוריון: "תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בנה בידי מפקדים ראויים לכך" -
מחפש ולא מוצא!

אפלטון אמר: "המחיר שאנשים טובים משלמים על אדישות לעניינים ציבוריים הוא להישלט על ידי אנשים רעים".

המחאות ברחובות הן כבר לא על נושא אחד והן לא מצד אחד של במפה הפוליטית אלא נוגעות בכל תחומי החיים ולכל המגזרים: החל ממשפחות החטופים שאינן יודעות את נפשן מרוב ייאוש ועצב ועד לתושבי הגליל, הדרום, המרכז והצפון שדורשים להחזיר את הבטחון, עבור במחאות על יוקר המחיה ואבדן אמון בממשלה, דרך ארגוני הורים ותלמידים שכבר שנתיים לא מקבלים תעודות כסמל לדריסת תרבות ההשכלה בישראל וכלה בהתארגנויות והתאגדויות חדשות של אזרחים שפשוט מתכוננים ומצהירים כי יקימו כאן משהו חדש.

בעוד חיילנו נלחמים בכל הגזרות, ולצד יותר מידי הלוויות בהן הורים רבים הופכים שכולים, העקורים שלנו מצפון ומדרום לא עוצמים עין בלילות מרוב תסכול כשכט"במים ויירוטים מעל ראשינו, זעם ושבר ובוועדות הכנסת מאבטחים גוררים משפחות חטופים באלימות החוצה מהחדר.

אני פוגש תושבים שלי במטה אשר ובמועצות נוספות בצפון שמספרים לי על קבוצות ענק של מפונים העקורים מבתיהם שעומדים לפתוח ביום זעם ארצי בו ישבשו את המדינה. אזרחים רבים נוספים מביטים לי עמוק בעיניים ואומרים לי: "אנחנו לא נחזור לבתים שלנו בהיעדר בטחון על מלא!  אבל מאחר ואין לנו מה להפסיד יותר ואין שום דרך מובנית או תכנית פעולה לממשלה הזאת - אנחנו שוקלים פשוט להוציא עצמנו מההתקשרות עם המדינה: נפסיק לשלם מיסים, גם לא נצפה לכלום, נגן על עצמנו, ונקים את חבל ארץ הצפון!

אני שומע את זה ומבין היטב את ההיגיון במחשבה הזאת. כשאדם מגיע למקום בו אין לו יותר על מי לסמוך, הוא מייצר לעצמו תכנית פעולה שעיקרה הישרדות. האם אין ולו אדם אחד בממשלת ישראל שלא רואה לאן הגענו ומסוגל לקום ולהגיד:  Stop? האם יתכן שאין אף שר או ח"כ שמבין שאם הגענו למצב בו אזרחים מבקשים להתנתק מהמדינה, אותה מדינה שבנינו בנחישות עקב בצד אגודל, אבן על אבן -

הרי שהגיעו מים עד נפש? מעולם מדינת ישראל לא היתה במצב כזה של כאוס שלטוני וציבורי. אני קורא לממשלה: עדיין אפשר להציל!

הכותב: משה דוידוביץ', ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות