לצערנו הרב, בית המשפט החליט לדחות את עתירתה של קבוצת ההורים הזועקים לצדק.
ההחלטה לסגור את כיתה א' בבית הספר משה שרת בפני תלמידים חירשים בשל "גידול דמוגרפי" היא לא פחות מאשר עיוורון מוחלט למציאות. האם באמת שבעה ילדים חירשים הם אלה שמכבידים על מערכת החינוך העירונית? האם זו הסיבה לסגור בפניהם את הדלת היחידה שפתוחה עבורם בכל אזור גוש דן והשרון?

הטענה של "גידול דמוגרפי" נשמעת כמו תירוץ קלוש, במיוחד כשכל הארץ נמצאת במגמת גידול דמוגרפי. האם זו סיבה מספקת לפגוע בקבוצה פגיעה ומוחלשת? האם זו הדרך שבה אנו בוחרים להתמודד עם אתגרי הגידול באוכלוסייה? האם הפתרון הוא לרמוס אוכלוסייה אחרת במקום?

בית הספר משה שרת בתל אביב אינו סתם עוד מוסד חינוכי. עבור תלמידיו החירשים, זהו מקום מפלט, בית שני, והזדמנות יקרת ערך לחינוך מותאם ושוויוני. במשך שנים, בית ספר זה היווה מגדלור של תקווה עבור משפחות רבות באזור גוש דן והשרון, בהיותו המוסד היחיד המציע מענה חינוכי הולם לילדים חירשים. ההחלטה לסגור את שעריו בפני תלמידי כיתה א' החירשים איננה רק שינוי מנהלתי - זוהי מכה קשה לקהילה שלמה.

השופט, בהחלטתו, נצמד ל"נוסחה המשפטית" ולא הצליח לראות מעבר לה. אך האם צדק אמיתי נמדד רק בפרמטרים יבשים של חוק? האם אין מקומו של בית המשפט לראות את האזרח הקטן שנרמס מול המערכת? אין מקום לשיקול דעת אנושי, להבנה של המשמעות ארוכת הטווח של החלטה זו על חייהם של ילדים אלה?

בשנת הלימודים הקרובה, אותם תלמידי כיתה א', שבעה במספר, חירשים דוברי שפת הסימנים, ימצאו את עצמם בבית ספר זר, ללא הצוות המיומן והמנוסה שיודע כיצד לתקשר איתם, ללא המעטפת החברתית החיונית להתפתחותם. האם זו הדרך שבה אנו רוצים לחנך את ילדינו? האם זו הדרך שבה אנו מממשים את הערך של שוויון הזדמנויות בחינוך?

עיריית תל אביב, בהחלטתה זו, מפגינה חוסר רגישות משווע. היא בוחרת להתעלם מהצרכים הייחודיים של קבוצה זו, ובכך מנציחה את הפער החברתי והחינוכי. האם זו ההתנהלות שאנו מצפים מעיר שמתיימרת להיות מתקדמת, נגישה וליברלית?

הגיע הזמן שהמערכת תפקח את עיניה ותקשיב באמת לצרכים של כל תלמידיה. הגיע הזמן שנבין כי צדק אמיתי אינו נמדד רק בפרמטרים משפטיים, אלא גם - ואולי בעיקר - ביכולת שלנו לראות את האדם שמאחורי המספרים, את הילד שמאחורי הסטטיסטיקה.

הקול של ההורים והילדים האלה זועק, אך נדמה כי אוזני המערכת אטומות. הם עומדים שם, מול חומות הביורוקרטיה והאדישות, מנסים נואשות להישמע, אך איש אינו מקשיב. הם נמצאים ממש לפנינו, אך איש אינו רואה אותם באמת.

זהו מצב בלתי נסבל, המחייב התערבות מיידית ברמה הגבוהה ביותר. על כן, אני קוראת לשר החינוך לקחת את המושכות לידיו ולהתערב באופן ישיר בפרשה זו. אין זה עניין של מדיניות בלבד, אלא סוגיה של צדק בסיסי וזכויות אדם.

שר החינוך יואב קיש, זו השעה להוכיח מנהיגות אמיתית. עליך לעמוד לצד החלשים בחברה שלנו ולהבטיח כי זכויותיהם לחינוך שווה ונגיש יישמרו. הגיע הזמן לתקן את העוול הנורא שנגרם לילדים אלה ולמשפחותיהם. רק התערבות מיידית ונחרצת תוכל למנוע פגיעה בלתי הפיכה בעתידם של ילדים אלה ובזכותם הבסיסית לחינוך ראוי.

הגיעה העת לפקוח עיניים, לפתוח אוזניים ולפעול. כי אם לא עכשיו, אימתי?​​​​​​​​​​​​​​​​?

הכותבת: ח״כ לשעבר שירלי פינטו-קדוש ממפלגת ימינה ונמנית בין מייסדי "המרכז הישראלי ללימודי חירשות"