כתבת חדשות 12 אדווה דדון התראיינה לקראת כניסת חג סוכות למגזין 'גלריה' בעיתון הארץ, ובראיון לאיתי שטרן הסבירה מי שמוכרת לצופים בתור זו שרצה בעקבים אחרי נוכלים ומתעמתת עם עבריינים, גם כשהיא בהריון, למה להיות אישה זה דווקא יתרון, לא מתנצלת שהיא יודעת להפעיל את בלוטות הרגש של הצופים, ואומרת שאין פסול בללחוץ על קורבנות תקיפה מינית להתראיין.

תחילה נפתח הראיון בסיפור על תחקיר שלה שנגנז: "לפני חודש וחצי קיבלה אדוה דדון טלפון שלא ציפתה לו. על הקו היה הראש לשעבר של אחד מארגוני הפשיעה הגדולים והמסוכנים בישראל. דדון, שכבר התרגלה להתמודד בשגרה עם עברייני הונאה וצווארון לבן, הופתעה. מהשיחה התברר שאחד הנוכלים שהעלתה בחכתה, שהשתמש באתר רכישות יד שנייה כדי לעקוץ את לקוחותיו, הוא בנו של בכיר באותו ארגון פשיעה. "ראש הארגון שהתקשר אליי היה מוכן להישבע בחייו שמדובר בילד טוב ושהוא עשה טעות", מספרת דדון בראיון, "הוא הבטיח שהם יחזירו את הכסף ואין טעם לפרסום שיעשה נזק לשני הצדדים. לא ידעתי אם זה רמז מאיים או אזהרה רטורית. התייעצנו עם בכיר במשטרה, שאמר לנו שעדיף לנו להימנע מפרסום, שזה עלול להיגמר לא טוב. אגב, ראש הארגון אמר לי שאני עושה עבודת קודש אבל שהפעם אני טועה ובגדול".

עוד סיפרה: "זעזעה אותי המחשבה שארד מסיפור כלשהו כי מישהו שלח לי איום מרומז. במקביל, דאגנו שהנעקצת (שדרכה התגלה הסיפור, א"ש) תקבל את כספה חזרה. זה עניין שלקח דקות. ואז ביקשתי לדבר עם אותו ראש משפחת פשע, כי רציתי לשכנע אותו לקחת אחריות על מה שקרה. הייתי בטוחה שאם אגיד לו שהבנאדם הזה פשע ועשה משהו לא בסדר, הוא לא ייתן לו גב. בסופו של דבר הנעקצת חששה לחייה וביקשה שנרד מזה, וכמובן שכיבדתי את הבקשה שלה, למרות שעבדנו על התחקיר הזה הרבה זמן. אם הנעקצת לא הייתה מבקשת שלא נפרסם, אני מאמינה שהיינו משדרים. בעבר הייתה פגיעה בעיתונאי מצד גורמים בעולם התחתון — ארצי חלפון היה כתב במקומון 'כל הנגב', זרקו לו רימון לבית והכלב שלו נהרג — אבל במקרה שלי זה היה איום מרומז. בסוף אלו בעיקר סיפורים שרואים בסדרות פשע, אז החשש הרגיש לי פחות ממשי".
 

אדוה דדון היא עיתונאית אמיתית שרודפת צדק. היא אמיתית ולא מפחדת מאיש, תאמינו לי השר בר-לב צריך למנות אותה לחטיבה החדשה שתקום למגר את הפשע במגזר הערבי.
(איתי שטרן: מוסף גלריה חג, הארץ / צילום: אלון שפרנסקי / עורכת גלריה: ענבל פרגר / עורך הארץ: אלוף בן)@Haaretz @DadonAdva pic.twitter.com/2H71YRelq3

— ran rahav (@RahavRan) September 21, 2021

"אני חושבת שאנחנו צריכים להיות קומוניקטיביים ולגרום לצופה להתרגש ולהזדהות, ולכן יש את הפן הזה של ה'שואו'. אבל זה משני", היא אומרת, "הכאב של האנשים והרצון לעזור להם, כולל הרדיפה אחרי צדק, זה בסופו של דבר מה שעומד לנגד עיניי. אני גם יודעת שאף אחד אחר לצערי לא עושה את זה. בוא נגיד שיש שני סוגי עיתונאים. הם יושבים על גדת הנהר ורואים מישהו טובע. אחד אומר: 'למה לא היה כאן שלט אזהרה?' או 'למה לא היה היתה כאן גדר?' והעיתונאי השני קודם כל יקפוץ להציל את האדם הטובע ואחר כך ישאל את השאלות. אני שייכת לסוג השני".

"תדמית מעניינת היא משהו שמחייב ניגודים בעיניי. זה שאני מתנהגת, פועלת וחושבת לא בהכרח כמו שאני נראית, והעדינות שלי לא מתבטאת בהלך המחשבה, בתנועה ובמקצוע שבחרתי — מייצר דיסוננס שכנראה בולט בעיני אחרים. זה מעניין עבור 'ארץ נהדרת' (שם דדון זכתה בחיקוי משעשע במיוחד שמבצעת ליאת הר לב, א"ש) כי אני נראית קצת כמו אפרוח שרודף אחרי זאב. מצד שני, זה נותן השראה לנשים כמוני, שיכולות להבין שאפשר להיות גם נאה ועדינה וגם אמיצה ולוחמת ברשעים. בכל מקרה העיסוק ביופי הוא לא כזה מעניין. יופי זו מניה נמוכה בעיניי, זה דבר חולף שלא שווה להשקיע בו. לעומת זאת, נשיות וסקסיות הן תכונות שלאו דווקא נקשרות עם אסתטיקה בלבד אלא במשהו עמוק יותר — עם תכונות כמו ביטחון עצמי, תעוזה ומסתורין וגם רוך, חמלה ודאגה לאחר".

"אני מרגישה שכלפי הדור שלי כבר לא צריכות להישאל שאלות כאלו. אני לא מאמינה בתאוריות של ישראל הראשונה והשנייה. זה בולשיט בעיניי. ההורים שלי אולי היו צריכים להיאבק בקשיים האלה ובתדמית כדי להגיע להישגים, אבל אני חושבת שהדור שלי כבר לא מתעסק בזה. הגזענות קיימת אבל לא מופנית בהכרח כלפי מזרחים, היא יכולה להיות קיימת גם כלפי אשכנזים. מי אמר שמזרחים היום לא יותר חזקים מאשכנזים? בכל אופן, אני אישית לא חוויתי גזענות"