פייק ניוז בעת מלחמה – האם ניתן לזהות ידיעות שקריות בעידן הטכנולוגי המודרני? מה אנחנו יכולים לעשות כדי להתמודד איתן? פגשנו את ד"ר סנדרין בודנה, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, שהסבירה ונתנה טיפים להתנהלות ברשתות החברתיות ובתקשורת למול פייק ניוז.

היום, יותר מבכל עידן אחר, מתקיים ברשתות החברתיות אחד הקרבות הבוערים ביותר במלחמה הזאת ובכלל – הקרב על תודעת הקהל המקומית, האזורית ועל אחת כמה וכמה על תודעת הקהילה הבינלאומית. בעת הזאת, כשהמידע נגיש כל כך (אולי אפילו מדי), ומגיע לנייד האישי של כל אחד ואחת ללא סינון ראוי או השגחה של גורם רשמי מאמת, עולות שאלות רבות בנוגע ליכולת ההתגוננות שלנו מפני ידיעות שקריות. ד"ר סנדרין בודנה, ראש החוג לתקשורת, עוזרת לנו לעשות סדר בבלגאן:

האם אפשר לזהות בזמן אמת אם ידיעה היא פייק או אמיתית?
"היכולת לזהות פייק-ניוז הפכה למסובכת יותר כתוצאה משלוש תופעות הקשורות זו בזו. התופעה הראשונה היא הגלובליזציה של המידע. בתחילת שנות התשעים הופיעו הטלוויזיה בכבלים ושידורי הלווין, אשר החלו במדיניות של שידור חדשות 24/7. דיווח מיידי על ההתרחשויות ברחבי העולם מוביל, לא אחת, להפצת דיווחים כוזבים, ואפילו גופי שידור מבוססים עברו מניפולציות על ידי מקורות תעמולה. המלחמה בעיראק היא דוגמה טובה לכך".

כיצד אפשר לשלוט במדיה החברתית הבלתי מבוקרת?
"התופעה השנייה היא המקום המשמעותי שהמדיה החברתית תופסת בייצור ובהפצת מידע וחדשות. במדיה החברתית, כולנו הופכים למעשה ליוצרים ולמפיצי חדשות. כתוצאה מכך, זיהוי מקורות המידע ברשתות החברתיות והערכת אמינותם הפכו למאמץ סיזיפי. התופעה השלישית היא כניסתן של טכנולוגיות הבינה המלאכותית ובפרט טכנולוגיית ה-"Deepfake". השימוש ההולך וגובר באמצעים טכנולוגיים אלו, מקשה מאוד על זיהוי תמונות מפוברקות".

מה אפשר לעשות כשנתקלים בפייק ניוז ברשת?
"זה תלוי באופי החדשות המזויפות, מי ייצר אותן ובאיזה הקשר. לרוב, נרצה להגיב על ידי פרסום החדשות האמיתיות, כמו גם על ידי כתיבת תגובה למי שהפיץ את החדשות המזויפות. תיקון החדשות המזויפות נראה כצעד טבעי ונכון לעשות, אבל המשיב חייב להציג מקורות משכנעים (קולות מוסדיים כמו האו"ם, האיחוד האירופי, או מומחים), ולפרסם לינק שמחבר בין טענותיו למקורות מוסמכים. גם אז, התגובה שלנו לפייק-ניוז עשויה לפתוח דיון אינסופי, דיאלוג של חירשים, שרק ייתן יותר פרסום לחדשות המזויפות. במקרה של המלחמה עם חמאס, ישראלים שינסו להתנגד לתעמולה הפרו-חמאסית עלולים למצוא את עצמם במיעוט מספרי. ברשתות החברתיות ההמונים הם הצודקים, ולא בהכרח דוברי האמת. אם החדשות המזויפות יכולות להיחשב כהסתה או כתמיכה בטרור, אפשר להעתיק את הקישור, לעשות צילום מסך של הפוסט ולדווח על כך בדפי אתרים שממשלות פתחו כדי שניתן יהיה לזהות את יוצרי התוכן ולהעמיד אותם לדין. בנוסף, אפשר לדווח על כך בעמודי הדיווח של הרשתות החברתיות, אבל יש לקחת בחשבון שמקבלי ההחלטות שם מגיעים לפעמים למסקנות מפתיעות".
 
כיצד ניתן לצמצם נזק תודעתי של ידיעה שכבר הופצה והשפיעה על דעת הקהל הבינלאומי – ברמה האישית וגם ברמה המדינית?
"אני יודעת שקל יותר לומר מאשר לעשות, אבל ברמת הפרט העצה שלי היא להימנע מלהגיב לפוסטים שקריים ברשתות החברתיות בתגובות רגשיות ואינסופיות, כדי שהפוסט המזויף/שקרי לא יקבל יותר פרסום ממה שכבר זכה לו. מחוץ לרשתות החברתיות, אם יש לנו הזדמנות באמצעות אינטראקציות אישיות לפעול לתיקון החדשות המזויפות, זה עשוי להיות יעיל יותר גם אם אנחנו מגיעים, לתחושתנו, רק למספר מצומצם של אנשים. אפילו אם נמסור למספר קטן של אנשים עובדות קונקרטיות, מספרים מדויקים, רקע היסטורי ונוסחים מוצלחים של התוכן שאנחנו רוצים להעביר, רוב הסיכויים שהאנשים שאיתם שוחחנו יעשו בהם שימוש חוזר במעגלים חברתיים אחרים".

מה תלוי בממשלה?
"ברמת הממשלה: בעלי התפקידים המוסמכים בקרב הממשלה והצבא צריכים להגיב במהירות ובדייקנות, ככל האפשר, ולהיות שקופים לגבי מה שהם יודעים או לא יודעים. אבל שוב, מהירות ודיוק עשויים להיות מאתגרים לביצוע, במיוחד בזמן מלחמה. קחו לדוגמה את המקרה שקרה בשנת 2000: נער פלסטיני בשם מוחמד א-דורה נקלע לירי צולב בין פלסטינים לצה"ל ונהרג. אז קיבלה ממשלת ישראל את ההחלטה להגיב במהירות על ידי הכרה באחריות צה"ל והבעת צער על טעות זו. התגובה המהירה נבעה בעיקר מחישוב אסטרטגי: הודאה באשמה תסגור את התיק ותעודד את הציבור לעבור לידיעה הבאה. אבל מה שקרה זה בדיוק ההפך – הסיקור התקשורתי של האירוע עורר את האינתיפאדה השנייה. לאחר חקירה, טען הצד הישראלי כי צה"ל אינו אחראי להריגת הנער ועד היום נאבק על מנת שיקבלו את גרסתו (החדשה), אבל נראה כי זה כבר מאוחר מדי. המקרה השני הוא הריגתה של שירין אבו עאקלה בעזה בשנת 2022. הפעם החליטה ממשלת ישראל לשחרר במהירות הצהרה שמכחישה את אחריותה למותה של עיתונאית אל-ג'זירה. אבל אז הצטברו ראיות והממשלה נאלצה להכיר בכך שנעשתה טעות. קשה למצוא את האיזון בין מהירות, דיוק ושקיפות".

איך אפשר לסמוך על תקשורת הוגנת כאשר גופים גדולים נופלים למלכודות הללו?
"אסטרטגיה נוספת לצמצום נזק כתוצאה מפייק ניוז היא הכפשת מקור פרסום הידיעה על סמך טעויות העבר. אפשר להשתמש בדוגמאות של חדשות מזויפות שכבר הוכרו ככאלה, כגורם מרתיע. אפילו המקורות האמינים ביותר, כמו הניו יורק טיימס, הפיצו בעבר חדשות מזויפות. מקרה ידוע הוא פרשת טבח טימישוארה ב-1989: כל כלי התקשורת המערביים פרסמו חדשות מזויפות על טבח המוני ברומניה על סמך תמונה מזויפת של קברי אחים. לא רק שכלי התקשורת הושפעו האחד מהשני, אלא גם עיתונאים הושפעו מתפיסות ומדעות קדומות: הם ציפו שצ'אושסקו יהיה סוג של דיקטטור מרושע שמזמין רציחות המוניות ולכן נטו להאמין שרצח המוני אכן התרחש, גם אם האשמה זו התבססה רק על תמונה".

נשמח לדוגמא להמחשה:
"דוגמה מהמלחמה הנוכחית היא התצלום שהוצג בהפגנה פרו-פלסטינית במצרים: תמונתה של תינוקת פלסטינית בפיג'מה ורודה המגיחה מהריסות בניין. חלק מהתקשורת המערבית עשתה שימוש בתמונה זו, במיוחד העיתון הצרפתי "ליברסיון". אבל אז התברר שזו תמונה מפוברקת: תמונת התינוקת נוצרה על ידי כלי בינה מלאכותית בפברואר 2023. זה צריך לשמש כלקח. למרבה הצער, במהלך האינתיפאדה השנייה אותו עיתון צרפתי כבר עשה טעות דומה והעלה בעמוד הראשון תמונה של נער פלסטיני שדם זורם על פניו. כפי שהתברר, הנער היה סטודנט יהודי אמריקאי שזה עתה עבר לינץ' על ידי המון פלסטיני. אולי זו תקווה קלושה, אבל אם נזכיר לעיתון "ליברסיון" את שתי הידיעות החדשותיות המזויפות הגדולות שלו, הוא עשוי להיות קצת יותר זהיר וער לניסיונות מניפולציה ותעמולה בבואו להפיץ את החדשות הבאות".

הכותבת: ד"ר סנדרין בודנה היא ראש החוג לתקשורת. היא מתמחה בחקר העיתונות, בדגש על סיקור עיתונאי של אלימות, סכסוכים ומלחמות, ובצילומי מלחמה מפרספקטיבה השוואתית רב לאומית. פרסומיה מתרכזים בנושאים הקשורים בעיתונאות אובייקטיבית, בהטיה עיתונאית ובתפקיד הטקסי של חדשות ותמונות אייקוניות בחדשות

עוד ב-

בכיר החיזבאללה לשעבר: "טבח בארי הציף בי זיכרונות מהיום שטבחו בנו"

לכתבה המלאה