ב-25 בפברואר 1994 נכנס ברוך גולדשטיין למערת המכפלה, לבוש במדי צה"ל. הרופא מקריית ארבע פנה לאולם שבו התכנסו כ-800 מתפללים מוסלמים, פתח באש והרג 29 אנשים ופצע 125 נוספים. זהו הפיגוע הגדול ביותר של טרור יהודי מאז קום המדינה.

החודשים שקדמו לטבח התאפיינו בפיגועים רבים נגד ישראלים ביהודה ושומרון. למרות התרעות על כוונות לפגע ביהודים באזור חברון, כוחות הביטחון לא נערכו כראוי למניעת אירוע קיצוני מהצד היהודי. כישלון זה של מערכת הביטחון עלה במחיר דמים כבד לשני העמים. שוב אי סיכול של טרור יהודי גבה מחיר, גם של יהודים.

הטענה שמעשהו של גולדשטיין היה נחוץ לביטחון ישראל אינה עומדת במבחן המציאות. ההפך הוא הנכון - הטבח שינה באופן דרמטי את אופי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והדליק מדורה שעד היום קשה לכבותה. זה לא שהטרור הערבי התחיל רק ב-1994 אבל הוא בהחלט עבר שינוי גדול.

"פיגועי ההתאבדות בישראל החלו רק אחרי גולדשטיין, חד משמעית," קבע יצחק אילן ז'ל, סגן ראש השב"כ לשעבר. "הנזק הכבד ביותר של גולדשטיין היה שאחריו החלו פיגועי ההתאבדות." הנתונים מאשרים זאת - לפני הטבח היו פיגועים בודדים מחוץ לקו הירוק ובעיקר נגד מטרות צבאיות, אחריו חל שינוי יסודי באסטרטגיית הטרור הפלסטיני. שילמנו בדם.

מיד לאחר הטבח, הכריזה הנהגת החמאס כי תבצע שורת פיגועי נקמה. ב-6 באפריל 1994, בתום 40 ימי האבל המוסלמי, ביצע הארגון את פיגוע מכונית התופת בעפולה - 8 הרוגים ו-55 פצועים. זה היה רק הראשון בשרשרת פיגועים קטלניים שבאו בעקבות הטבח.

בולטת במיוחד העובדה שבשנים שלאחר מכן, התרחשו פיגועי התאבדות רבים סביב חג הפורים, כתזכורת מכוונת לטבח שהתרחש בפורים תשנ"ד. בסך הכל, למעלה מ-200 ישראלים נרצחו בפיגועי ההתאבדות שבוצעו כנקמה ישירה על הטבח במהלך השנתיים שלאחריו.

יחיא עיאש, "המהנדס" של חמאס, הפך את פיגועי ההתאבדות למתודה המרכזית של הארגון בתקופה שלאחר הטבח. המזרחן מתי שטיינברג הסביר כי בעקבות הטבח עברו ארגוני הטרור למיקוד פיגועי התאבדות ביעדים אזרחיים בתוך הקו הירוק, במקום ביעדים צבאיים.

מעבר למחיר הביטחוני הכבד, הטבח טרפד את תהליך השלום שהיה בעיצומו. השיחות עם הפלסטינים, ירדן וסוריה הוקפאו, והאמון בין הצדדים, שממילא היה שברירי, נפגע קשות. הטבח זרע גם זרעי אלימות בתוך החברה הישראלית. יגאל עמיר ציין את השפעת דמותו של גולדשטיין על החלטתו לרצוח. עמיר ראה בגולדשטיין מודל לחיקוי – אדם שלטענתו "מסר את נפשו" למען מטרה.

גורמים מכל גוני הקשת הפוליטית גינו את הטבח. גם בימין, רבים הביעו זעזוע עמוק. הרב אליעזר מלמד, מראשי הציונות הדתית, שלל את המעשה, והרב שלמה גורן התייחס למעשה גולדשטיין "בשלילה גמורה". אף מועצת קריית ארבע פרסמה גילוי דעת המביע צער על האירוע, אם כי ניסתה להטיל את האחריות על הממשלה.

ועדת החקירה בראשות השופט שמגר מתחה ביקורת חריפה על כוחות הביטחון שלא היו ערוכים כראוי במערה ולא מנעו כניסה עם נשק. אין ספק שלו היה מסוכל הטבח, היה נחסך דם רב משני הצדדים. כישלון הסיכול של השב"כ הוא דוגמה כואבת לכך שמניעת טרור מכל צד היא אינטרס ישראלי מובהק.

שלושים ואחת שנים אחרי, העובדות מדברות בעד עצמן: מעשה הטרור של גולדשטיין הוביל למותם של מאות ישראלים בפיגועי נקמה, להעמקת שנאה וחוסר אמון בין העמים. למרות זאת, עדיין יש בינינו מי שמהללים את מעשהו ומנסים להשכיח מאתנו את העובדות העצובות – שהטבח היה לא רק מיותר, אלא חד-משמעית פגע קשות בביטחון ישראל והוביל לשפיכות דמים שניתן היה למנוע. הלקח החשוב ביותר מהטבח הוא שאין אלימות "טובה" בסכסוך שלנו. כל מעשה טרור, יהודי או פלסטיני, מוביל בסופו של דבר להסלמה. רק התנגדות נחרצת לכל צורה של קיצוניות משני הצדדים יכולה לשבור את מעגל הדמים האינסופי.

עוד ב-

בן גביר מפתיע: "ליצחק רבין היו הרבה מאוד זכויות"

לכתבה המלאה

הכותב: דביר קריב, שירת בשב"כ 22 שנים רובן כאיש שטח בחטיבה לסיכול טרור לא ערבי, היה אחראי על המידע והמודיעין בחקירת רצח רבין. מחבר רב המכר "יצחק" על הרצח. כיום איש חינוך ומרצה על ערכי הדמוקרטיה