ישראל עוברת את אחת התקופות הקשות בתולדותיה, ודווקא בתקופה זו מטלטלת מדינת ישראל זנחה את ניצולי השואה למות בעוני ובבדידות. מתוך כ-124 אלף ניצולי שואה, לקראת יום השואה הבינ״ל המתקיים השבוע - יש בישראל כ- 37 אלף ניצולי שואה מקבלי הבטחת הכנסה, כלומר, עניים.

המציאות היא שלמעלה מ-86% מניצולי השואה העניים הם דוברי רוסית, אשר שרדו את המלחמה והשואה בברית המועצות. למרות זאת, בחוק התקציב לשנים 2025 -2026 לא רק שאין התייחסות לשיפור מצבם של ניצולי השואה העניים, אלא יש פגיעה דה פקטו בתמיכות שהם מקבלים כיום. 

הטרגדיה של ניצולי השואה דוברי הרוסית היא משולשת: הם סובלים מהדרה כלכלית, חברתית ונרטיבית. בעוד שניצולי שואה אחרים מקבלים קצבאות של 6,000 -7,000 שקל בחודש והנחות נוספות למשל בארנונה וחשמל, ניצולים דוברי רוסית שעלו אחרי 1953 מקבלים פחות מ-7,500 שקל בשנה ללא כל הטבה נוספת. זאת מכיוון שהחוק הישראלי אינו מכיר בהם כניצולי שואה "מלאים", והם גם לא קיבלו פיצויים מגרמניה בשל היותם מאחורי מסך הברזל.

על רקע הסכמי הפיצויים לנפגעי ה7.10, ולכלל האוכלוסיות שהתווספו למעגלי הכאב הלאומיים, כעת בחוק התקציב לא רק שמדובר בממשלה הראשונה מזה שנים שלא העלתה בשקל את הקצבאות השנתיות הזעומות לניצולי שואה, היא אף הגדילה והקפיאה לשנת 2025 את העדכון שלהם. כלומר, גם התשלומים שמועברים להם כיום יקטנו בפועל, שכן הכל מסביב מתייקר והקצבה לא גדלה אפילו לא בגובה עליית מדד המחירים.

מבחינת השירותים החברתיים, אנחנו יודעים שניצולי שואה דוברי רוסית חווים רמות גבוהות יותר של בדידות מאשר קשישים יהודים אחרים. רבים מהם עריריים או בעלי חסמים שפתיים ותרבותיים. עד לפני שנתיים לא תורגם אתר "כל זכות" לשפה הרוסית, וכיום תורגמו רק 1700 עמודים, אך גם זה מענה חשוב ודרוש. המצב חמור גם בעמותות ובגופים המטפלים בניצולי שואה, אשר פשוט לא מבינים את הצרכים הייחודיים של ניצולי השואה דוברי הרוסית. רוב העמותות לא מגייסות כוח אדם דובר רוסית, אין להם תכניות ייחודיות עבורם, וכך הם מפספסים אותם בפועל.

במשך שנים, נרטיב השואה בישראל התבסס כמעט אך ורק על סיפורם של מחנות ההשמדה במערב ומרכז אירופה. לעומת זאת, סיפורי ההישרדות של יהודי ברית המועצות, שהתמודדו עם רעב, עבודות כפייה ובריחה לסיביר, נדחקו לשוליים. גם הסיפור המשפחתי שלי, כמו של רבים אחרים, איננו חלק מהזיכרון הלאומי שלנו.

הרבה שנים לא חשבתי שיש לי סיפור שואה, כי כשלמדתי בתיכון על אושוויץ וטרבלינקה, אבא שלי ניסה לספר לי את הסיפור המשפחתי שלנו, אבל היו בו מילים אחרות מאלה ששמעתי בבית הספר. הוא סיפר לי שהיה לי סבא וטרן, שלחם בצבא הסובייטי וקיבל שני עיטורי הכוכב האדום על גבורה בשדה הקרב.

כשחזר הביתה לויטבסק, הוא גילה שטבחו בכל המשפחה שלו. היה לי סבא אחר ששרד את הגולאגים של סטלין, וכל משפחתו מתה מרעב בגטו צ'רנוביץ. היו לי סבתא שהייתה באבקואציה, רעבה ללחם וחלתה בטיפוס, וסבתא אחרת שהייתה בגטו שרגורוד ושרדה דווקא בזכות החברות האוקראיניות שלה.

גם היום, תכניות הלימודים כמעט שאינן מתייחסות לשואת יהודי מזרח אירופה, וההיסטוריה של חצי מיליון יהודים שלחמו בצבא האדום נותרת עלומה. ההדרה הזו מונעת מהחברה הישראלית להכיר במלוא מורכבותה של השואה ובתרומתם האדירה של יהודי ברית המועצות למאבק בנאצים.

מה נדרש לעשות עכשיו כדי לתקן את העוול? חובה לבטל את מגבלת שנת העלייה לצורך זכאות לקצבאות ולתמיכות, כך שכל ניצולי השואה יוכלו לקבל קצבאות שוות, ללא קשר לשנת עלייתם. יש צורך בתרגום מלא של אתרי הממשלה, טפסים ומידע חשוב לשפה הרוסית. על העמותות המטפלות בניצולי השואה להעסיק כוח אדם דובר רוסית ולהתאים את תכניותיהן לצורכי ניצולי השואה דוברי הרוסית. כמו כן, יש להוסיף לתכניות החינוך תכנים על שואת יהודי מזרח אירופה, ולממן פרויקטים להנצחת סיפוריהם, כגון מוזיאונים ותיעוד עדויות.

בשבוע שעבר השתתפתי בפאנל חשיבה שדן בדרכים להנציח את השואה בעידן שבו כבר לא יהיו עדים חיים. דווקא בימים אלו שבה המציאות הזאת לא רחוקה ובתקופה שבה חווינו את הרוע המוחלט באירועי ה-7.10, עלינו לזכור את הרוע שהתחולל לפני 85 שנה וכמעט חיסל את העם היהודי. ניצולי השואה הם עמודי הזיכרון החיים שלנו, תזכורת מתמשכת לחשיבות הזיכרון ולחובתנו המוסרית כלפיהם.

אלקס ריף. צילום: טל שחר

על הממשלה לפעול באופן מיידי כדי לתקן את העוול ההיסטורי והמוסרי ולהבטיח שכל ניצולי השואה יזכו להזדקנות בכבוד, כך שעד יום השואה הישראלי נוכל להביט בעיני הניצולים ולדעת שעשינו כל שביכולתנו למענם, למען כבודם ולמען זיכרון השואה.

עוד ב-

דו"ח חדש חושף: מספר האירועים אנטישמיים זינק השנה ב-340%

לכתבה המלאה

הכותבת: אלקס ריף, מנכ"לית לובי המיליון ומומחית לענייני בריה"מ לשעבר