לפעמים, כאשר אני נקלע לרגע מאתגר בחיי, ומנסה לפעול בשיקול דעת, אני משתמש במבחן האוטוביוגרפיה שפיתחתי במיוחד לרגעים הללו, אני פשוט מנסה לדמיין את הביוגרפיה שאכתוב פעם על חיי, ואני תוהה כמה נפח האירוע שכל כך מטריד אותי כעת יתפוס שם? פרק? אין סיכוי, פסקה? לא בטוח, שורה? אם רק שורה, מה הטעם.

וכך, אירועים שנראים לרגע כל כך אקוטיים, חוזרים לממדים האמיתיים שלהם, זוטות שלא מצדיקות כעס, יציאה מהכלים, או שבירה שלהם, פשוט לתת לזה לעבור, והכל יהיה טוב. זה עובד מצויין.

יש רק בעיה אחת. פתאום אני חושש שאולי לא אוכל לכתוב ביוגרפיה כלל. הרי בשביל רובנו החוויות השוליות הם הם החיים, אז על מה אכתוב? מצד שני, זה כל כך לא הגיוני שהחיים העצומים האלה, הם רק אוסף של אירועים חסרי משמעות שרגע אחרי שהחיים נגמרים הם מתאדים בלא שום משמעות. אז איך אמורה להיראות ביוגרפיה אמיתית, כזאת המזקקת את החיים עצמם ללא כל האירועים השוליים המרכיבים אותם? המודל המושלם לחיקוי?

ואז אני נזכר. יש ביוגרפיה אחת כזאת. אחת ויחידה. 'חיי שרה' קוראים לה, הפרשה היחידה בתורה ששמה מעיד עליה כי היא מוקדשת לסיפור חיים. והיא נפתח כך: "ויהיו חיי שרה מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים.. ותמת שרה" זה פשוט מדהים, שרה נפטרת מהעולם בפתיחת הפרשה המוקדשת לסיפור חייה.

צילום: מכון זרעים

זו הביוגרפיה המזוקקת והמדויקת בהיסטוריה, חיים שאינם אוסף אירועים שוליים, סיפור חיים איכותי שנמדד על ידי המורשת שהוא מותיר, דווקא לאחר מותה חייה של שרה זורחים באור יקרות, בנה יצחק מוצא אישה בדמותה, וחייה ממשיכים להאיר את האנושות עד עצם היום הזה, רק מי שלא נתנה לזוטות להכתיב את חייה, יכולה להתגאות בסיפור חיים שלא מוגבל להגדרה הקלינית של המושג 'חיים'.

עוד ב-

כניסת השבת: מתי השבת נכנסת ויוצאת ומה מזג האוויר?

לכתבה המלאה

אז בואו לא ניתן לזוטות להכתיב את חיינו, כל אחד ואחת מאיתנו הוא הרי פרק בביוגרפיה היחידה בעולם שכל כך הרבה אויבים ניסו לכתוב את הפרק האחרון שלה, ובעוד הם עצמם מתאבנים להיסטוריה נשכחת, שרה אמנו ממשיכה לכתוב עוד ועוד פרקים בסיפור החיים היחיד, שלא יגמר לעולם.