לכאורה רק צירוף מקרים אקראי מיקם השבוע, זו לצד זו, שתי כותרות מנוגדות כל כך בעמודים הראשיים של אתרי הכלכלה: בצד אחד של המסך – הישג חסר תקדים להייטק הישראלי, כשענקית הסייבר Wiz של אסף רפפורט מגייסת עוד מיליארד דולר לקופתה, לפי שווי חברה של כ-12 מיליארד; בצדו השני – נסתם הגולל על מפעל "פרי הגליל" בחצור, שלאחר ייסורי גסיסה בני שנים ארוכות, יפטר השנה באופן סופי את 50 העובדים שעדיין מועסקים בפס הייצור האחרון שלו.

הסמליות של המפגש הווירטואלי בין הקצוות הללו, גם אם לשעות ספורות בלבד, מסגירה סיפור עמוק על משק שממעוף הציפור אכן נראה "חזק ויציב" – כפי שמדגישים סביב שולחן הממשלה – אך מבט מעמיק בניואנסים שלו חושף בעיקר פערים: בין טכנולוגיה מסורתית למתקדמת, בין הפריפריה למרכז, בין יזמים שחווים צמיחה כמעט מסחררת למגזרים שלמים שצועדים בעיקר לאחור.

ההישג של רפפורט בולט במיוחד על רקע הדשדוש בסצנת ההייטק המקומית. בשנה האחרונה חברות רבות בתחום נמנעות מלגייס הון ומעדיפות ככלל להשתמש במזומנים הקיימים, מחשש שמשקיעים חדשים ייחסו להן שווי מופחת בהשוואה לעבר – בין אם בשל עליית הריבית, המהפכה המשפטית או המלחמה בעזה. Wiz, שכבר השלימה סבבי גיוס גבוהים בתקופות טובות יותר בשוק, לא זקוקה לכסף בדחיפות ולפי ההערכות יכולה הייתה להמתין – אלא שהאמון בה אפשר את השלמת המהלך גם בתנאים הלא אידיאליים, ובהצלחה יוצאת דופן: ההשקעה הנוכחית משקפת לחברה ערך של 12 מיליארד דולר – הסכום הגבוה ביותר שבו תומחרה אי-פעם חברה ישראלית שטרם הונפקה. העלייה החדה בהכנסות של Wiz היא תוצאה של צמיחה מתמשכת ("אורגנית"), בשונה מהמרוץ לאקזיט שאפיין את הדור הקודם של הסטרטאפים.

הרבה לפני שרפפורט נולד, נפתח בחצור בשנות ה-60 מפעל ממשלתי בשם "פרי הגליל" לשימורי תוצרת חקלאית, שמוזג לימים עם "ויטה" והתרחב לשיווק ירקות ופירות קפואים. בשיאה החזיקה הקבוצה גם בבעלות על המותג "קפולסקי" ונהנתה מהשקעה של Rich העולמית – אך התקשתה להתמודד לאורך זמן עם תחרות מצד תאגידים בינלאומיים כמו נסטלה ("אסם") ויוניליוור ("תלמה"). גם הפחתה הדרגתית במכס על ייבוא וסכסוכים עם המגדלים לא תרמו לשיפור המצב – כך שמ-500 עובדים לפני עשור, נותרו היום רק 50 שמייצרים צ'יפס בלבד, בשכר נמוך משמעותית מהממוצע במשק. בקיץ הקרוב כולם ילכו הביתה, כולל המנכ"ל אושיק אפרים שניהל את מאבקי ההישרדות בוועדת הכספים של הכנסת, ועוד מפעל אייקוני בצפון (שממילא סובל מתת-תעסוקה) יהפוך לנחלת העבר. אל תטעו: זו לא המלחמה או המיתון או הקורונה, אלא העסק עצמו.

אם מחפשים הסבר כלכלי לפער בין השגשוג בהייטק לבין קריסה של מפעלים אחרים, מילת המפתח היא הפריון. כשמחלקים את התוצר התעשייתי (שווי המוצרים) בסך שעות העבודה שהושקעו בהם, מתקבל (נכון ל-2023) ערך ממוצע של 647 שקל לשעה. הנתון הזה כשלעצמו דומה למערב אירופה אך נמוך בכ-20% מאשר בסקנדינביה, וב-40% לעומת ארה"ב; ובעיקר: כמו אדם שטבע בבריכה שעומקה "הממוצע" הוא 90 ס"מ, הפריון הכללי טומן בחובו הבדלים עצומים בין קבוצות שונות של עובדים וענפים. בכל פרמטר של השוואה – היקף הייצוא, סך ההשקעות וכמובן רמות השכר – ניתן לראות שההייטק הוא "עולם בפני עצמו", המתנהל במכפילים של עד פי 20 מהביצועים העסקיים של שאר המשק. לא מדובר רק בפער שבין "קטר הצמיחה" לקרונות אחרים, כפי שנהוג לתאר זאת, אלא ממש בשתי רכבות שנוסעות בכיוונים שונים.

לתובנה האחרונה יש משמעות בהתפתחות של אזורים שלמים בארץ: בעוד ש-62% מעובדי התעשייה מתגוררים בפריפריה (מחציתם מצפון לחיפה, כמו במקרה של "פרי הגליל"), דווקא מיעוט המשרות המוצעות בגוש דן, מתאפיין בטכנולוגיה מתקדמת בהרבה ובתגמול גבוה יותר (כמו במקרה של חברות התוכנה). זו אמנם תוצאה של הון אנושי מיומן ומשכיל יותר במרכז, אבל גם מציאות שמשכפלת את עצמה – כשהמפעל הבא ייפתח, כאן או שם, בהתאם לכוח האדם שאליו הוא מכוון, והפער הגיאוגרפי יגדל בהתאמה. זו בעיה שרק תגדל בעקבות המלחמה: במציאות שבה רבבות תושבים בצפון מפונים מבתיהם כבר מעל לחצי שנה, והעתיקו את מרכז חייהם למקומות אחרים, נכונותם לשוב הביתה תלויה גם במצב הכלכלי שימתין להם לאחר ההתייצבות הביטחונית.

השילוב בין החשש מחיזבאללה, הזדמנויות הפרנסה המוגבלות של משפחות וההתנסות שלהן במגורים מחוץ לאזורן, עלול לפגוע ביכולת לשקם את כלכלת הצפון ואף ליישב אותו מחדש בתום המלחמה הנוכחית. גם החברות עצמן, שבשנים האחרונות שקלו לעבור לפריפריה כדי להוזיל עלויות ולגוון את מאגר העובדים, הקפיאו בינתיים את תוכניותיהן.

הפערים הגיאוגרפיים והענפיים הולידו גם מידה של כעס או תסכול כלפי ההצלחה בהייטק, שלא קשה לאפיין את חוג הנהנים ממנה: צעירים, גברים ברובם, תושבי המרכז, יוצאי יחידות טכנולוגיות בצה"ל, יהודים לא-חרדים (מעניין לציין שערבים הם רק כ-1.5% מכוח האדם בתחום). התהליכים ההפוכים שעוברות התעשיות השונות במשק משתלבים במרומז בתיאוריות מפלגות כמו "ישראל השנייה", כביכול כדוגמה לאופן שבו ה"אליטה" מדירה את שאר חלקי החברה ממוקדי הכוח – הפעם הכלכליים – ומשמרת "הגמוניה" בשווקים המשגשגים ביותר. אלא שבעידן המודרני, השקעות בהייטק נחוצות כאוויר לנשימה דווקא למפעל כמו "פרי הגליל": רובוטיקה היא דרך להוזיל את הייצור מול מתחרים בעולם, בינה מלאכותית תאתר תקלות ותשפר תהליכי עבודה, סייבר הגנתי ימנע שיבושים או גניבה של פרטי לקוחות. לא רק שאין סתירה בין סטרטאפים לבין תעשייה מסורתית: חיבור נכון בין שני התחומים, עשוי לחזק את שניהם.

עוד ב-

הבנזין שובר שיאים: מה יאמר נתניהו מהסרטון בתחנת הדלק, לרה"מ היום? | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

לקראת יום העצמאות, חשוב שלא נשלה את עצמנו: בכלכלה גלובלית לא יעיל לייצר הכול בתוך גבולות המדינה, ולא לכל מפעל "של פעם" תהיה בעתיד הצדקה קיומית. לכן נשמע כנראה על עוד פירמות כמו Wiz, שמגייסות מיליארדים לפיתוח סייבר או Ai, לצד מותגים ותיקים כמו "פרי גליל" שנסגרים. המשימה היא לא לפגוע בקבוצה הראשונה או להנשים מלאכותית את השנייה, אלא לנסות לערבב ביניהן: להביא את ההייטק פיזית גם אל מחוץ לגוש דן, ובעיקר להטמיע את התוצרים המעולים שלו לא רק בחו"ל – אלא גם בתעשייה המסורתית בישראל, כדי שמעגל המרוויחים מהסטרטאפ ניישן יתרחב אל מעבר לעובדים הישירים בתחום. עד אז, הידיעות בעיתונות הכלכלית על ענפי המשק השונים, עלולות להיראות כמו השבוע: יותר ויותר קוטביות.