הימים הנוראים שהתאחרו השנה חשפו נקודות תורפה איומות. צליל התותחים הרועמים לא מצליח לגבור על קולם של ילדים שזעקו ונדמו. "זו העת להתבונן קדימה", אומרים, אולי בצדק, המצביאים. הזמן לתחקור עוד יבוא עלינו. ובכל זאת, לא ניתן שלא להצביע, גם בעת הזו, על המחיר הבלתי נסבל לא רק של הקונספציה המודיעינית-מבצעית, אלא גם של הקונספציה של השירות הציבורי, שקרסה באחת.

קונספציה זו, בניגוד לאחרת, לא נבעה לא מאיסוף נתונים לקוי ולא מפרשנות מוטעית של תמונת המצב. גם לא ניתן לדחקה הצדה בטענה שהתרעה ספציפית לא הגיעה. מזה עשרות שנים, משמיעים רבים אין-ספור אזהרות וביקורות מושכלות אודות מצבם ההולך ומתדרדר של שירותים שונים.

במקביל, מוצעות המלצות לשיפור ולמדיניות, בכל התחומים, לכל מקבלי ההחלטות, כמעט בכל פורמט ופלטפורמה שניתן להעלות על הדעת – מדו"חות מחקר ועד לטורים בעיתונות, מהשתתפות בדיונים בוועדות כנסת ועד לסיורים בשירותים עצמם.

ולמרות כל אלה, חזינו כולנו בסדקים של השירות הציבורי הולכים ומתרחבים – מלמעלה למטה. התקרה התפוררה, הקירות התפצלו, הרצפה התעקמה. תקציבים שגדלו ויצרו מראית עין של מחויבות, לא עמדו ולו במעט בקצב הצרכים, הושקעו בצורה לא עקבית, ולא אפשרו גיבוש של תו"ל מקצועית סדורה, איתנה, יעילה ומועילה – לא בשגרה, וכמובן ביתר שאת – גם לא בחירום.

בשירות הציבורי כמו בתפיסה הכללית: הקברניטים הניחו שהחוסן יישמר בזכות המלחים המוציאים מים מן הספינה השוקעת בקצב גובר. עול בלתי אפשרי הונח על כתפי העובדות והעובדים בשירות הציבורי בשנים האחרונות – בכל התחומים כמעט, והמדינה הלכה והסירה אחריות מן הסיכום הבסיסי ביותר בינה לבין האזרחים. "האיש השמן" של נתניהו מלפני עשרים שנה הפך כמוש ונרפה. לא בקרב מספר מחזיקי ג'ובים, אלא בקרב מי שניסו ומנסים עדיין לשמור שמשהו כאן יתפקד – העובדות הסוציאליות. הרופאות. האחים. המורים. מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת הרווחה.
 

והנה ראה זה פלא – נבואות הזעם כולן התממשו. המדינה נתפסה בלתי מוכנה אל מול איום קיומי, והתברר, לא במפתיע, שרצון טוב של נותני שירות הוא לא מספיק כדי להדוף את הזוועה החברתית והכלכלית המתרגשת עלינו. זה הזמן להפסיק עם אמירות סרק על המוזות ששותקות, ולהתחיל לפעול. גילינו שאפשר להעביר תקציבי עתק תוך זמן קצר אם רק רוצים – קדימה, לפתוח את הברז לשירות הציבורי. ליישם תובנות, היום.

להבין שגלי ההדף של הפגיעה עוד בדרך. להתכונן, לקחת אחריות – לפעול בשקיפות – להפסיק לברוח ולהסתתר ולחזק, סוף סוף ובאמת, את השדרה המרכזית של מה שהופך את החיים במדינה להוגנים. לזהות את כל המקומות שבהם מערכות לא מסונכרנות כראוי, לתת תמיכה לצוותים המקצועיים, להציע שכר ראוי ואופק מקצועי, לשנות מן היסוד ולעומק את סדרי העדיפויות.
 
מה שמאיים להפוך אותנו למדינת עולם שלישי איננה נחיתות צבאית, חלילה, אלא הרעבה מתמשכת של שירותים, אי-שוויון בנגישות ובאיכות של מענים, תקנים לא מאוישים, אנשי מקצוע מרוקנים – שעובדים גם עתה על אדי דלק ותחושת שליחות. עד שלא יסכיתו כל אלו המסוגלים להפוך את המגמה, המצב רק יחמיר. אין אפשרות לדחות, לא את הדיון ולא את הפתרון. 

כמו הטייסים – גם האקדמיה שבזו לה, גם נותני השירות שניסו לכרסם במקצועיותם מכל עבר; אפילו האזרחים שסובלים מזה שנים מתוצאות של מדיניות שמחריבה את העתיד הכלכלי והסוציאלי של משפחותיהם – כולם נכונים להתגייס. לייעץ, לכוון, ליישם. לבנות דבר חדש תוך כדי ריצה. עד להשגת המטרות, גם בזירה זו.

עוד ב-

צעקות בוועדת הכספים: "בושה, ככה לא ננצח במלחמה"

לכתבה המלאה

ד"ר ליה לוין היא חברת סגל בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב