פרויקטים

חקלאות ותעשייה בימי מלחמה: "עשייה במציאות יומיומית של טילים ואזעקות"

בשדה, ברפת, במכוורת ובמפעל – השותפות בין תעשייה ישראלית לחקלאות שורשית, היא המתכון להבטחת תוצרת מקומית איכותית גם כשמסביב מתנהלת מלחמה. פרויקט חגיגי של אתר ice ושטראוס לכבוד יום העצמאות ה-76

בשיתוף קבוצת שטראוס | 14/5/2024 11:40

(מימין) שדות תפוחי אדמה בעוטף, מפעל המלוחים של של שטראוס בשדרות, מחלבת שטראוס בגליל (צילום טל אגסי, גלעד רשף, שירן גבאי)

הקשר האיתן בין תעשייה ישראלית לחקלאות כחול-לבן, הוא מהעוגנים החשובים ביותר למשק חזק, יציב ויצרני. הנחת העבודה הזו, שהשתרשה עוד מימי הקמת המדינה, מקבלת משנה תוקף בתקופה האחרונה – על רקע שלל האתגרים איתם נדרשת להתמודד מדינת ישראל לנוכח מלחמת חרבות ברזל ואירועי ה-7 באוקטובר.

המיזוג שבין תעשייה וחקלאות מייצר לא רק שותפות הדוקה וערבות ההדדית, הוא גם בעל חשיבות דרמטית במגוון רחב של היבטים – ובראשם הבטחת חוסן לאומי, ביטחון תזונתי, וחשוב לא פחות: שמירה על פעילות אינטנסיבית ורציפה בשדות ובמפעלים הפזורים ברחבי הארץ.

מי שהקדימה להבין את המשמעות (כמו גם את הפוטנציאל), הטמונים בשילוב רב זרועי של תעשייה וחקלאות, היא שטראוס. קבוצת המזון מהגדולות בישראל, מקיימת קשר פורה ורב שנים עם מגוון רחב של חקלאים – ותומכת בתוצרת ישראלית, תוך הטמעת ערכים של קיימות, אחריות סביבתית וחדשנות.

פרויקט חגיגי לרגל יום העצמאות ה-76 למדינת ישראל, מציג ארבעה סיפורים אנושיים הממחישים את הסינרגיה שבין התעשייה וחקלאות ב-2024 – ומציגים כיצד מתורגמת האחריות והמחויבות לגידול, ייצור ואספקה של מזון ישראלי טרי ואיכותי לרמת השטח, גם בימי מלחמה.

"היעד: שימור, קידום וטיפוח חקלאות ישראלית"
אלון פיאסצקי, מנהל הרכש החקלאי והאגרונום הראשי של שטראוס, על חקלאות מדייקת

השדה הוא המשרד של אלון פיאסצקי, מנהל הרכש החקלאי והאגרונום הראשי של שטראוס – כשגבולות הגזרה נמתחים מכרמיאל שבצפון ועד הערבה והנגב המערבי בדרום. "אני אחראי לכל הפעילות הקשורה במוצרים החקלאים – ויחד עם צוות האגרונומים, נמצא בשיח שוטף מול כ-40 מגדלי ירקות", הוא מספר. "מדובר במגוון רחב של ירקות שמגדלים עבורנו: תפוחי אדמה לתפוצ'יפס ותירס לדוריטוס, כשייצור החטיפים מתבצע במפעל שלנו בשדרות. חצילים, חומוס, פלפלים, כרוב אדום וכרוב לבן, מגדלים עבורנו במיוחד למפעל בכרמיאל. בנוסף, חסה מזנים שונים, כרוב, גזר, פטרוזיליה ועלי בייבי מגדלים למפעל הירקות הטריים שבברור חיל".

"היעד שמנחה אותנו לכל אורך הדרך הוא שימור, קידום וטיפוח חקלאות ישראלית", מדגיש פיאסצקי. "לעניין הזה חשיבות הן לשמירה על הביטחון התזונתי בארץ, והן להבטחת יציבות החקלאים והענף. כחלק מהאג'נדה הזו, אנו מבקשים גם לצמצם את התלות בתעשיות מעבר לים, ופועלים לייצר חלופה כחול-לבן. כך למשל, במקום להסתמך על סלק ובטטה שאנו מקבלים אחרי עיבוד ראשוני ממפעלים בחו"ל, מקדמת שטראוס שיתוף פעולה עם המפעל של קיבוץ עלומים. אנו מספקים ידע וטכנולוגיה, ומעניקים למפעל כלים כדי שיוכל לספק אלטרנטיבה מקומית ברף בלתי מתפשר".

שדות תפוחי אדמה בעוטף (צילום שירן גבאי באדיבות שטראוס)

לתפקיד מנהל הרכש החקלאי נכנס פיאסצקי (36, נשוי ואבא לשלושה) ב-1 באוקטובר, כשגם הוא לא יכול היה אז אפילו לדמיין את ממדי האסון שיתחרש כעבור ימים ספורים. "זו טרגדיה בלתי נתפסת: חקלאים נרצחו, משפחות איבדו את יקיריהם – וזה עוד לפני שהזכרנו את מפעל החיים שהתרסק", משחזר פיאסצקי. "בראשית המלחמה נתקלנו בשורה של בעיות, כשדוגמה מייצגת מספק ענף תפוחי האדמה. 90% מהפעילות שלנו בענף נעשית באמצעות חקלאות מקומית, בעיקר ביישובים סמוכי גדר – בארי, ניר יצחק, סופה, נחל עוז, ניר עוז, עין השלושה, נירים וכרם שלום. מיד אחרי סוכות היינו אמורים לזרוע בשדות – אלא שהיישובים הללו הפכו לאזור מלחמה".

"היו לנו ברור שכל עיכוב יוביל למחסור באספקת תפוצ'יפס, ושצריך לגבש כאן ועכשיו מענה יצירתי", מתאר פיאסצקי. "המטרה הייתה קודם כל להמשיך ברצף הפעילות – ובמצב עניינים שכולל מחסור בפועלים, ועלייה במחירי השינוע, התשומות, הדשנים וההובלות. אחד הפתרונות היה העברת הזריעה משדות העוטף לשדות הערבה. קיבוץ יטבתה, שהוא שותף ותיק שלנו ומגדל עבורנו בשגרה תפוחי אדמה, נרתם לעזור במילוי הוואקום שנוצר. נפחי הפעילות בערבה הוגדלו פי 5. במקביל, כשבוע לאחר האסון קבלנו אישור להחזיר לפעילות חלקית את המפעל בשדרות, ותוך כדי תנועה העלנו את העצימות".

פריצת המלחמה הוכיחה שוב את טיב הקשר בין שטראוס לחקלאי הדרום – והמחישה כי השותפות שנרקמה לאורך השנים, חזקה בימי שגרה, וחזקה עוד יותר בעתות משבר. כאן נכנסת לתמונה הקרן למען חקלאי העוטף: יוזמה של שטראוס וארגון לקט ישראל בהיקף של מיליוני שקלים, הכוללת סיוע לצרכים מיידים לצד בניית תוכניות תמיכה ארוכות טווח. "אנחנו הולכים עם החקלאים יד ביד", מבהיר פיאסצקי. "חשוב לנו להוכיח שהם לא לבד, לא בהווה ולא בעתיד".

קו ייצור של תפוצ'יפס במפעל שטראוס בשדרות (צילום גלעד רשף באדיבות שטראוס)

פעילות הקרן מתכתבת היטב עם אסטרטגיית הקיימות של שטראוס, הדוגלת בהשקעת משאבים בשמירה על הקרקע, הסביבה והטבע, וחקלאות מדייקת. "חקלאות מדייקת היא למעשה שיטה לניהול חקלאי, מבוססת טכנולוגיה ומערכות תומכות החלטה לחקלאי", מסביר פיאסצקי. "באמצעים הללו החקלאי יכול לדייק את המשאבים הניתנים לכל חלקה ולהתאים את הממשקים לתנאי מזג האוויר ולסוג הגידול – ובכך לשפר את היבול, לשמור על הסביבה ולשווק מוצרים בטוחים ובריאים".

"בהתאם לתפיסה הזו", מחדד פיאסצקי. "הפעילות שלנו מטמיעה טכנולוגיה חדשנית, ומשלבת גם רחפנים, רחפני ריסוס וצילומי לוויין NDVI, המספקים תמונה מקיפה של השטח ויכולים להצביע על בעיות מסוגים שונים – מהשקיה ועד מזיקים. השורה התחתונה היא שכולנו שותפים למאמץ לשיקום ולצמיחת העוטף. החקלאות פה הייתה גאווה מקומית – ועוד תשוב להיות כזו".

"לייצר חלב לתושבי ישראל בתקופה השברירית הזו, זו לא רק גאווה אלא שליחות"
עינב נבו קוך, האחראית על הקשר בין מחלבות שטראוס לרפתות, על ייצור חלב בימי מלחמה

"למלחמת חרבות ברזל השלכות ישירות על משק החלב והפעילות היומיומית ברפתות", מתארת עינב נבו קוך, מנהלת קשרי יצרנים בקבוצת שטראוס, ומי שמשמשת בשנה וחצי האחרונות כגורם המקשר בין המחלבות של הקבוצה לבין 53 רפתות ברחבי הארץ. "מרבית הרפתות נמצאות בגליל המערבי, אזור שכבר יותר מחצי שנה במציאות נפיצה. הרפת בקיבוץ אילון לדוגמה, שוכנת קילומטרים ספורים מגבול לבנון – כשהחליבה מתבצעת במציאות יומיומית של טילים ואזעקות".

"מאז ה-7 באוקטובר נאלצים רפתנים בצפון לעבוד בתנאים קשוחים ומורכבים", מרחיבה נבו קוך. "חלק מהעובדים גויסו למילואים ומצבת כוח אדם מצומצמת, בעוד המעגל המשפחתי והחברתי של הרפתנים התפנה דרומה כבר לפני חודשים ארוכים. בהקשר הזה חשוב להבין: לא רק הרפתנים חווים תחושות של לחץ ומתח, מצב המלחמה משפיע גם על בעלי החיים. קולות הירי והפיצוצים גורמים לפרות סטרס והן אינן רגועות. דווקא התקופה הזו ממחישה את ההון האנושי יוצא הדופן: מבחינת הרפתנים להמשיך לייצר חלב לתושבי ישראל בתקופה השברירית הזו, זו לא רק גאווה אלא שליחות".

בשטראוס מקפידים ללוות את הרפתנים באופן רציף, לתמוך ולסייע. נבו קוך עצמה נמצאת בקשר קבוע עם הרפתנים ומבקרת בכל אחת מהרפתות מולן עובדת שטראוס. "אנחנו כאן כדי לספק כתובת ומענה, לעזור לגבש פתרונות בזמן אמת למגוון תרחישים העולים מהשטח", היא מדגישה. "מעבר לזה, חשוב לנו שהרפתנים ירגישו שכולנו כאן יחד, אנחנו פה עבורם. שיח רגיש בגובה העיניים הוא המתכון לכל שיתוף הפעולה הזה".

המחלבה של שטראוס בגליל (צילום טל אגסי באדיבות שטראוס)

עבור נבו קוך (43, אמא לשלושה) התפקיד שהיא ממלאת כיום הוא גם סוג של סגירת מעגל: "מגיל אפס אני נמצאת עם בעלי חיים. בכיתה י"א אפילו לקחתי פסק זמן מהתיכון לטובת עבודה במשרה מלאה ברפת. תמיד היה לי ברור שהחיים הבוגרים שלי יכללו עבודה שקשורה בדרך כזו או אחרת לבעלי החיים".

המציאות בהחלט יישרה קו עם התוכניות: נבו קוך למדה וטרינריה (כולל דוקטורט) שימשה בין היתר כאחראית בריאות בקיבוץ לוחמי הגטאות – כשהיום לצד ארגז הכלים המקצועי שרכשה, היא מביאה לתפקיד גם היכרות רבת שנים עם מקצוע הרפתן. "אפשר להגיד שאני יודעת לדבר 'רפתנות'", מחייכת נבו קוך. "אני מגיעה מהענף, ומבינה היטב את התחושות, החששות והחסמים. בסופו של דבר המשוואה פשוטה: פרה מאושרת נותנת יותר חלב – וכולנו, כל אחד בכובעו, עושים את המרב לרווחת הפרה ולמימוש היעד הזה".

דבריה של נבו קוך, באים לידי ביטוי גם ברמה הפרקטית, כשבשטראוס סוגרים כעת קצוות אחרונים לקראת כנס שייערך ב-22 במאי, ומבקש להוקיר את קהילת הרפתנים. "כחלק מהאירוע, אנחנו נעניק פרסים לרפתות מצטיינות – בדגש על איכות החלב ועל פעילות לרווחת בעלי החיים", היא מסכמת. "זהו עוד ביטוי לאחריות המשותפת לכולנו לקיים תעשיית חלב משגשגת, ולספק לצרכנים מזון ומשקאות בסטנדרט הגבוה ביותר".

"אנחנו מובילים מהפכה בכל סוגיות הליבה שבחיי הרפת"

אשכר גנוסר, מנהל קבלת חלב וקשרי יצרנים במחלבת יטבתה, על תוכנית רפת מקיימת

"רפת מקיימת" היא תוכנית משותפת לקבוצת שטראוס ומחלבות יטבתה, שהושקה ב-2017, ומאז מלווה ומפקחת על שרשרת הייצור של מוצרי החלב – כשהפוקוס הוא על רווחת הפרה ואיכות הסביבה. "במסגרת התוכנית, הקמנו ועדת היגוי הכוללת רפתנים, וטרינרים ומומחים סביבתיים – וביחד ניסחנו 12 נקודות, שתכליתן למצב את המחלבה והרפתות שלנו, כמקיימות יותר", מרחיב אשכר גנוסר, מנהל קבלת חלב וקשרי יצרנים במחלבת יטבתה. "אנחנו מובילים מהפכה בכל סוגיות הליבה שבחיי הרפת".

"מדובר בעקרונות הנוגעים לחייהן של אלפי פרות חולבות ולמעטפת הסובבת אותן", ממשיך גנוסר. "מאופן ומתודת הטיפול, דרך שיפור תנאי המחייה – כולל למשל הקצאת פינות רביצה מוצלות ועד 8 מקלחות ביום לפרות חולבות – ועד שימוש חוזר בשפכים לשם דישון ומחזור המים, ויצירת חשמל באמצעות אנרגיה סולארית. אנחנו בפירוש לוקחים אחריות ומובילים שינוי".

הטמעת התוכנית דרשה שיתוף פעולה מצד למעלה מ-20 רפתות – כשהצלחת המהלך, הבינו בשטראוס וביטבתה, טמונה ביצירת דיאלוג פתוח, רגיש וסבלני. "לתווך את התוכנית היה עניין מורכב", משחזר גנוסר. "בסופו של דבר, הרפתנים הם אלו שנמצאים עם הפרות ברמה היומיומית, חלקם דור שני ושלישי למקצוע – כך שביצוע התאמות ושינויים לפעילות אליה הורגלו לאורך שנים, הוא לא דבר פשוט. עשינו הרבה שיחות ומפגשים, הצגנו את המשמעויות של התוכנית והאפקט שהיא עתידה לייצר – ובצעד אמיץ הרפתנים נרתמו למיזם. יש שותפות והבנה, שהתוכנית מייצרת ערך מוסף לכולם – לפרות, לרפתנים, למחלבות ולצרכנים".

תוכנית רפת מקיימת (צילום אלי שגב באדיבות שטראוס)

חשיבות תוכנית רפת מקיימת מתחדדת עוד יותר, על רקע המערכה הצבאית והמציאות החדשה אליה נדרשו באחת להסתגל הרפתנים. "לייצר חלב באופן סדיר בזמן מלחמה זה אתגר", קובע גנוסר. "הרפתנים שלנו הם מלח הארץ, אנשים ציונים עם לב ענק – חלקם נקראו לחזית ובלי היסוס שמו את חייהם האישיים בצד. בחודשים האחרונים איבדנו שני רפתנים שנפלו בקרבות: רס"ן יפתח גורני, מנהל רפת באר מלכה; ורס"ן יפתח שחר, דור שני לרפתני מושב פארן. אנחנו גאים בהם וננציח אותם כראוי".

גנוסר עצמו (49, נשוי ואבא לשניים), יליד קיבוץ יטבתה, חולב פרות מגיל 15. "התפקיד הנוכחי הוא עוד שלב במעבר שלי מעולם הרוח לעולם החומר", הוא צוחק. "חלום הילדות היה בכלל להתעסק במוזיקה, ולמרות שהוא זז מאז הצידה, אני עדיין בגדר מוזיקאי חובב. שירתי בקבע, למדתי חינוך פורמלי, עסקתי בהדרכת נוער ובגיל 29 חזרתי לקיבוץ ולמחלבה – ואני בהחלט לא מצטער".

עם הרוח הגבית של שטראוס ויטבתה, מקצוע הרפתן בישראל ממתג עצמו מחדש, בזכות שילוב מוצלח בין ענף ותיק ושורשי לבין טכנולוגיה וחדשנות. "התחום שלנו הוא דינמי ומתפתח", מצהיר גנוסר. "בכל הקשור להקמת והטמעת סטארט-אפים אנחנו ממש בחוד החנית. יטבתה ושטראוס הן גם חלק מ-DSF – ארגון בינלאומי המאגד את המחלבות והמפעלים המשפיעים ביותר בתעשיית החלב העולמית. בימים הללו אנו נערכים להכשיר את דור הרפתנים של המחר – עם פרויקט מיוחד שנמצא בתכנון, ויתבסס על עקרונות של קיימות".

לצד המאמץ לשמור על תפוקת חלב גבוהה, פועל גנוסר לקדם נדבך נוסף לתוכנית רפת מקיימת: שילוב אנשים בעלי צרכים מיוחדים כחלק מצוותי הרפתות, ובשכר מלא. "החלטנו ללכת על הפרויקט לאחר שראינו ברפת שלנו את השילוב המוצלח של עובד בעל צרכים מיוחדים", מפרט גנוסר. "התרחבנו מאז לשלוש רפתות – וזה רק הספתח. הרפתנים שלנו הם בדיוק האנשים שיודעים לייצר סביבת עבודה מכבדת ומחבקת. בקנה יש פרויקטים נוספים, ובבוא הזמן ניישם גם אותם".

"גם כשהמלחמה ברקע, כולנו נחושים לשמר ולשפר את התוצרת"
יאיר שוורץ, מנהל הרכש החקלאי ביד מרדכי, על חזרת המכוורת מהשבתה לפעילות

בציבוריות הישראלית מזוהה קיבוץ יד מרדכי עם עולמות הדבש. בכל זאת, המכוורת המקומית פועלת עוד מ-1936, ומהווה את כרטיס הביקור של הקיבוץ, השוכן בעוטף ישראל. "יד מרדכי היא היום רוכשת הדבש הגדולה בארץ", מציין יאיר שוורץ, מנהל הרכש החקלאי במכוורת יד מרדכי. "אנחנו רוכשים דבש מ-50 עד 60 מגדלים, ובפריסה ארצית רחבה. חלק מהדבוראים אגב, הם ספקים שלנו כבר כמה וכמה עשורים – כך שהקשר חזק וממושך".

"לא במקרה נקראת ישראל 'ארץ זבת חלב ודבש', במדינה שלנו התנאים אופטימליים", מוסיף שוורץ. "עונת רדיית הדבש מתחילה באזור מאי ונמשכת עד ספטמבר. אנחנו מתמחים בשילובים בין זני דבש שונים, כשהנתח המשמעותי הוא של דבש מקומי. מראשית הדרך ועד היום, יד מרדכי היא תעשייה ישראלית המבוססת על חקלאות ישראלית".

נקודת ציון משמעותית באבולוציה של דבש יד מרדכי, טמונה בשיתוף הפעולה בין הקיבוץ לשטראוס, שהזניק את המותג עוד צעד חשוב קדימה. "אנחנו מתייחסים לדבש ברצינות רבה, ומי שחשב שדבש הוא מוצר שרלוונטי רק בימי ראש השנה – כבר הבין שאפשר לעשות בו שימוש רחב ומגוון", מדגיש שוורץ. "כדי להרחיב את היריעה, לחזק ולשדרג את המותג, הבנו שאנחנו זקוקים לפרטנר שמכיר את שוק המזון לעומק – בעל משאבים, מיומנות וניסיון. מכאן נולד החיבור עם שטראוס. בפרספקטיבה של 2 עשורים, אני יכול לומר ששיתוף הפעולה הוביל לדברים טובים מאוד".

בדומה ליישובי הסביבה, גם ביד מרדכי, נאלצו לחשב מסלול מחדש לנוכח מתקפת החמאס והמלחמה המתמשכת. "לשמחתנו, כיתות הכוננות שלנו יחד עם כוחות הביטחון, הצליחו להדוף את המחבלים שניסו לחדור לקיבוץ ולרצוח את תושביו", מספר שוורץ. "בראשית המלחמה הוכרז הקיבוץ כשטח צבאי סגור, ומרבית התושבים התפנו, כשגם הפעילות במכוורת כמובן הושבתה. אני עדיין זוכר איך חילצנו את התוצרת מהמכוורת, במבצע צבאי ממש, שדרש אבטחה קפדנית של כוחות הביטחון. מיד כשעזבנו את יד מרדכי החלה התקפת טילים בכל האזור".

בנובמבר האחרון, כחודש מפרוץ המלחמה, קיבלה המכוורת אור ירוק לחדש את הפעילות, תחת מגבלות קפדניות והבטחת מוגנות העובדים. "רוב עובדי המכוורת מגיעים מהדרום – יד מרדכי, שדרות, אשקלון, נתיבות, נתיב העשרה, אור הנר, זיקים ויכיני – ערים וישובים שבעצמן פונו, כך שבהתחלה כוח האדם היה מינימלי. משבוע לשבוע העלנו הילוך, עד שחזרנו לשגרת ייצור. מילים חמות מגיעות לשטראוס שנרתמה לעזור – כולל עזרה לעובדים שלנו שלא יכלו להגיע למכוורת ונקלטו במפעלים אחרים של הקבוצה, כמו גם סיוע לדבוראים שעובדים איתנו ולא הורשו להגיע לכוורות שלהם".

מכוורת יד מרדכי (צילום רון מנה באדיבות שטראוס)

הסיסמה המזוהה עם הקיבוץ והמכוורת "יד מרדכי זה לא רק דבש", משתקפת בפעילות נוספת, כפי שמרחיב שוורץ: "בתחילת שנות ה-2,000 התחלנו לייצר ולשווק גם שמן זית. אנחנו עובדים עם כ-15 מגדלי זיתים, ויש לנו בית בד שבו אנחנו שותפים במושב היוגב שבצפון. על אף תקופה לא פשוטה, שנבעה לא רק מהמלחמה אלא גם ממשבר האקלים, אנחנו עם הפנים קדימה".

את הריאיון, מבקש שוורץ (64, נשוי ואבא לשלושה) לסיים באקורד אופטימי. "אנחנו עובדים כעת בקצב מלא, וגם בתנאים לא אידיאליים כשהמלחמה ברקע, כולנו חדורי מטרה ונחושים לשמר ולשפר את התוצרת. עברנו את פסח בצורה מוצלחת, עונת הדבש יצאה לדרך, וגם בכל הקשור בשמן זית יש תקווה לעתיד טוב יותר. אנחנו ביד מרדכי נהיה שותפים מלאים בהמשך חיזוק החקלאות והתעשייה בישראל".

צילומים: שירן גבאי, טל אגסי באדיבות שטראוס, צילום פרטי

(בשיתוף קבוצת שטראוס)