נוסעים בלילה בכביש. נסיעה מהירה יחסית. שעות הפקקים עברו חלפו. אפילו מתנגן לו ברדיו שיר מרגיע. פתאום זגוגית מתנפצת. מה שהיה עד לפני רגע חלון הרכב. רסיסים עפים לכל עבר. צעקה. איבוד שליטה לרגע על הרכב. אבל ברוך השם מצליחים לייצב את ההגה. ממשיכים לנסוע בדפיקות לב מואצות. הדמעות מתחילות לרדת. מזל שהילדים לא היו ברכב, אחרת האבן הייתה פוגעת בדיוק בראש של אחד מהם. נס. שוב נס. כל יום מחדש. כמה פעמים מותר לברך "הגומל" בחודש בלי שזה ייחשב כבר ברכה לבטלה?

סיפור כזה ודומה לו מתרחש בשנה האחרונה יום יום ברחבי יהודה ושומרון. לשלטון שהיה פה בשנה האחרונה, לא נראה היה שזה ממש הפריע. אחת הדרכים להתמודד עם הטרפת הזאת על הכבישים היא להיות עם הגנה כל שהיא. נשק למשל, נחשב כלי הגנה הגיוני. כבר שנים שיש לי נשק להגנה עצמית. פעם הסתובבתי איתו רק בימים שהיה נראה לי שיש צורך גדול, אבל בשנה האחרונה הוא מלווה אותי כמעט לכל מקום, בתקווה שלא אצטרך להשתמש בו וכולנו נצא ונחזור לשלום.

השבוע צולמנו יחד, נשות הקואליציה, וחדי העין שמו לב לאקדח שלי - מה שפתח מחול שדים של מעט מהשמאל שרואה עצמו נאור וליברלי בפני עצמו - של טענות, עקיצות ואמירות מזלזלות עליי כמחזיקת נשק להגנה עצמית.

כידוע, אישי איתמר הוא האדם המאוים במדינה. חמאס מוציאים עליו (וגם עליי ועל הילדים.) איומי מוות מלוות בגרפיקות מלאות דם, אם לא הבנו את האיום בלי התמונה, חלילה. וזה בלי לדבר על היריות האין סופיות שיש באזור בתקופה האחרונה. על הרצח שרצחו מחבלים ערבים יהודי פה, קרוב מאוד לבית, והנערה שחטפה כדור לראש מצלף ערבי וניצלה בנס מוחלט.

שיהיה ברור, אני שמחה בכל רגע שאיתמר מצליח להוסיף עוד טוב כשליח ציבור. אני שמחה להיות חלק מכל זה ואני מוכנה להתמודד עם תופעות הלוואי. אבל אתמודד איתם בדרכים שלי, בלי צורך להתייחס תדיר למצקצקי הלשון ממגדל שן הזהב, תודה.