משפט

"זה לא כוחות": על עילת הסבירות, נבצרות ואקטיביזם שיפוטי

חברי הכנסת משחקים בדמקה, מול לוח השחמט של שופטי בית המשפט העליון. אבל יש שופטים בירושלים: שופטים ששומרים על האיזון בין הרשויות השונות ומוודאים שהרשות המבצעת אינה פועלת ללא מגבלות ואינה מנצלת את כוחה בחוסר תום לב

עו"ד ירון דיין | 8/1/2024 14:45

עורך דין ירון דיין (צילום לימור בן רומנו)

לפני שנים למדנו על המהפכה החוקתית שהוביל כבוד הנשיא אהרון ברק, למדנו מפסק דין "בנק המזרחי" על עליונות המשפט, המדרג החקיקתי והפנמנו שהכל שפיט.

חלפו להם כ-20 שנה עד שהמחוקק החליט ללמד את בית המשפט העליון "לקח" ולקצץ את כנפיו ולקחת לעצמו את סמכויותיו. כך קבע המחוקק, בתיקון לחוק יסוד השפיטה, שבתי המשפט לא יוכלו לבחון בביקורת שיפוטית, סבירות החלטות של שרי הממשלה.

בהתאם לתיקון, בתי המשפט יוכלו להעביר ביקורת שיפוטית על הממשלה בעילות אחרות, לבחון אם ההחלטה מונעת משיקולים זרים, אם היא לוקה באי שיוויון או אפליה, האם ההחלטה פוגעת בעקרון ההסתמכות ואפילו אם אינה מידתית - קרי: ישנו חוסר איזון בין ההחלטה למטרה אותה רצו להשיג, אך סבירות – לא עוד.

מה הקשר אם כן, בין המהפכה החוקתית, למהפכה החדשה שניסה יריב לוין להוביל? מה הקשר בין המהפכה החוקתית של כבוד הנשיא ברק בשנות ה-90 לעילת הסבירות?

ראשית נבין שעילת הסבירות מקורה במשפט האנגלי והיא מלווה את שיטת המשפט שלנו מאז הקמתה. משמעותה היתה בעבר, שהחלטה מינהלית לא סבירה, לא הגיונית, החלטה שרירותית, ניתנת לביטול על ידי בית המשפט.

בשנת 1980, בפסק הדין "דפי זהב", "שדרג" הנשיא ברק את עילת הסבירות ונתן לה מעמד של עילה "עצמאית" עם משמעות רחבה יותר. בית המשפט קבע כי יש לבחון את האיזון בין השיקולים השונים שהביאו להחלטה ובמקרה שהאיזון בין השיקולים הנו מעוות, יוכל בית המשפט להתערב ולבטל את ההחלטה.

כלומר, אין המדובר עוד בשיקול זר בלתי הגיוני שהביא להחלטה שבית המשפט יפסול, אלא נקודת המוצא היא שכל השיקולים ענייניים, אבל האיזון שנעשה ביניהם, המשקל שניתן לשיקולים, הביא לתוצאה מופרכת, "לא סבירה".

אז למה זעקו כולם כנגד עילת הסבירות?
עילת הסבירות מעבירה אותנו מעולם של "ביקורת שיפוטית דקה", קרי, בחינה האם המעשה המינהלי חוקי, האם הוא תקין מנהלית, האם חורג מסמכות, לעולם של "ביקורת שיפוטית רחבה", באמצעותה יכול בית המשפט להתערב במדיניות הממשלה והמחוקק ולבחון כל החלטה בעיני האדם הסביר.

ברגע שעילת הסל, עילת הסבירות, חלה על כל החלטה מינהלית, הרי שכל גוף מינהלי כפוף לה ולכן גם שפיט. אם נצלול לפרקטיקה, עילות אחרות מצריכות תמיד הוכחה של השיקולים שנבחנו, משקלם וכד'. עילת הסבירות הרבה יותר אמורפית ו"נוחה" לשופט הנתקל בחוסר צדק משווע ומעוניין לסייע לנפגע.

המחוקק החליט שהדרך הנכונה "למרוט את כנפי השפיטות" הוא שימוש בתיקון ל"חוק יסוד", כלומר חוק בעל מעמד עליון, אשר ישלול מבתי המשפט את הסמכות לבחון את סבירות ההחלטות של הממשלה. כאשר נשאל המחוקק בדיון בפני בית המשפט העליון, האם התיקון מתייחס לכל החלטה של הממשלה, הובהר שאכן כן. כאשר נשאל המחוקק בדיון מדוע לא לחזור להלכה שלפני פס"ד "דפי זהב", התעקש המחוקק על ביטול מוחלט של עילת הסבירות.

לפיכך, החליט בית המשפט העליון, ראשית, כי יש לו סמכות לדון בביטול חוקי יסוד ושנית, כי תיקון חוק היסוד, לביטול עילת הסבירות – יבוטל.

הסמכות לבטל חוק יסוד מבוססת על הדוקטרינה שהכנסת חרגה מסמכותה המכוננת, כלומר, הסמכות לחוקק חוקה, חוקי יסוד, אין להשתמש בה בזילות וחוסר מחשבה כפי שנעשה במקרה דנן, המביא לפגיעה בשלטון החוק ועקרון הפרדת הרשויות. לא יעלה על הדעת שלרשות המבצעת תוענק חסינות מלאה מביקורת שיפוטית בעילת הסבירות.

בעניין הסבירות, אמנם ברוב של 8 מול 7, אך בית המשפט העליון קבע כי התיקון שניסה לוין להוביל, אינו חוקי ועל כן בטל. באשר לדחיית תוקפו של חוק יסוד, הממשלה בעניין הנבצרות: כאן ביקשה הכנסת לקבוע שניתן להוציא לנבצרות ראש ממשלה רק בשל "אי-מסוגלות פיזית או נפשית". ומה רע בכך?

הבעיה היחידה היתה שדבקה בחוק ה"תחושה", שהחלתו המיידית נובעת מהצורך של ראש הממשלה להסיר מעליו את המגבלות המשפטיות שחלו עליו במסגרת הסדר ניגוד העניינים ובשל חששו שהיועצת המשפטית לממשלה תנסה להוציאו לנבצרות בשל כך. עם חקיקת החוק הרגיש ראש הממשלה "מוגן" ומיד יצא לתקשורת בהצהרה ש"נכנס לאירוע".

בית המשפט העליון קבע שהכנסת עשתה שימוש לרעה בסמכותה המכוננת, שכן חקיקה אינה אמורה להיות פרסונלית אלא כללית ולכן קבע בג"ץ כי התיקון לחוק יחול מהכנסת הבאה בלבד. לכאורה... למה לא? ממילא אין היתכנות אמיתית להכרזה על ראש הממשלה כנבצר רק משום שצפצף על הסדר ניגוד העניינים עליו חתם.

ונחזור כאן לכותרת המאמר... "זה לא כוחות". עם כל הכבוד לחברי הכנסת שלנו, במקרה הזה נראה שמרביתם משחקים בדמקה או שש-בש, מול לוח השחמט של שופטי בית המשפט העליון. זה לא כוחות.

יש הגורסים שמי שצריך 760 עמודים - אורך פסק הדין של בית המשפט בעניין הסבירות כדי להוכיח את טענותיו, כנראה אינו צודק. לאלה אני מציע שיקראו את פסק הדין המנומק היטב. עומק המחשבה, מבנה ההנמקה, וגם ריבוי הדעות בין השופטים השונים, לרבות דעת המיעוט, ממלא את ליבנו שלווה ושקט, כי יש שופטים בירושלים. שופטים ששומרים על האיזון בין הרשויות השונות ומוודאים שהרשות המבצעת אינה פועלת ללא מגבלות ואינה מנצלת את כוחה בחוסר תום לב וללא גבול.