מתי החלטת להיות רופאה?

"מאז שאני זוכרת את עצמי, רציתי להיות רופאה. בגיל ההתבגרות, כשהרצון לצדק המוחלט בער בי, רציתי אמנם גם להיות עורכת דין - אבל כשהבנתי שצריך להגן בין היתר על פושעים ויתרתי על האופציה. החלום שלי היה להצטרף לארגון 'רופאים ללא גבולות' שנוסד בצרפת והיה מאוד פעיל ופופולארי באותה תקופה. זה גם החלק מהחלום שעוד לא הגשמתי".
 
איך משלבים חיי משפחה עם קריירה רפואית אינטנסיבית?

"אין ספק שמדובר באתגר משמעותי, בעיקר בשנות ההתמחות עם 7 או 8 תורניות בחודש, כשנעלמתי כל פעם לילדים ולמשפחה ל-32 שעות. העייפות וחוסר הסבלנות הנלווה משפיעים על אופן התפקוד בבית. קל מאוד בתנאים האלה לחוש רגשות אשמה שאולי את לא מספיק משקיעה בילדים, שאת לא מספיק נוכחת...  
 
האמת היא שבאופן אישי לא חוויתי את זה כקונפליקט שלא ניתן להתגבר עליו. אפשר להשקיע זמן איכות משמעותי במשפחה ובילדים, גם אם הוא מצומצם. בנוסף, יש בעיניי ערך חשוב בלגדול עם אמא מסופקת מעבודתה שחולקת עם משפחתה את החוויות – את הטובות והפחות טובות, הקשיים והדילמות, ובעיקר את הסיפור האנושי שמאחורי עבודת הרופא".
 
הדבר החשוב ביותר שלמדת במהלך השנה האחרונה?

"כמו כל הרופאים והמדענים, למדתי שתמיד יש דברים שאנחנו לא יודעים. וירוס חדש נכנס למגרש ולמרות שאנחנו מלומדים ומטפלים שנים במחלות זיהומיות, אף אחד לא ידע איך הוא מתנהג, מה הוא מסוגל לעשות ואיך לטפל בו. בשנה האחרונה חקרנו, למדנו, ניסינו טיפולים ואסטרטגיות ועדיין יש מה ללמוד".
 
רגע משמעותי שחווית במהלך השנה האחרונה?

"זו הייתה תקופה גדושה ברגעים משמעותיים עבור כולנו, שנה יוצאת דופן שיצרה סיטואציות חדשות ומאתגרות. כך למשל, הפעם הראשונה שאת מתלבשת בחליפת חלל כדי להיכנס למחלקת קורונה הייתה מאוד עוצמתית - גם בחשש הטבעי שאדבק בווירוס, וגם בחוויה החדשה של טיפול בחולים קשים שמתקשים לנשום וקשה לטפל בהם.
 
בשיאו של הגל השני התמודדנו עם מספר זוגות מבוגרים, דיירי בתי אבות, שנדבקו בו זמנית ואושפזו ביחד - כאשר אחד מהם מתדרדר ונפטר ובן/בת הזוג שוכב מספר מיטות משם ונאבק על חייו. זו סיטואציה קשה ומורכבת בכל ההיבטים".  
 
מסר אחד שתבקשי להעביר לקהל הקוראים?

"עיסוק ברפואה הוא חוויה מדהימה. כשמדע פוגש אנושיות, כל יום נולד סיפור חדש, אתגר חדש, חידה חדשה, ואנשים חדשים - והסיפוק בהחלט שווה את ההשקעה. ובלי שום קשר: לכו להתחסן ועכשיו".