בלקסיקון הכלכלי של צעירים בישראל, ג'וב טוב בהייטק הפך כבר מזמן שם נרדף לכישרון והצלחה. יחד עם רופאים, מעל עורכי הדין ובפער בלתי נתפס למשל מהמורים, התואר הנחשק של "סטארטאפיסטים" התמקם בראש טבלת השאיפות של הורים לילדיהם.

אולי זה העיסוק המאתגר בחדשנות, אולי תנאי העבודה המפנקים ואולי החלום על אקזיט מהיר – כך או כך השיח על חברות הטכנולוגיה נותר ברובו הגדול אוהד-בואכה-מעריץ, למרות הטבות המס שחלקן מקבלות במיליארדים; הכול מתוך קונצנזוס תרבותי רחב שמדובר במקצוע ה"נכון" לשוק התעסוקה העתידי.

ואכן, אי אפשר להפריז בתרומה האדירה של הענף למשק. דו"ח מקיף של בנק ישראל על משבר הקורונה, הדגים השבוע עד כמה סייעה החדשנות למדינה בשנות המגפה האחרונות: אפליקציות פיננסיות, למשל, אפשרו לבצע 82% מהפעולות הבנקאיות מבלי להגיע לסניפים שהושבתו בתקופת הסגרים – לעומת 55% בלבד ב-2017; בגל השלישי, 2 מכל 3 עסקאות באשראי כבר בוצעו מרחוק (כלומר ללא הצגת כרטיס), בזכות מערכות סליקה מאובטחות; ובמקום השירות הפרונטלי שנמנע מבעדם במשרדי הממשלה, כ-2.2 מיליון ישראלים היו רשומים בשנה שעברה למערכת הדיגיטלית הלאומית – קפיצה של פי 2.5 לעומת הנתונים ב-2020.

אפילו בתחום השמרני ביותר, בדיקות רפואיות, שיעור התורים מרחוק זינק מ-5% לפני הקורונה ל-40% בסגר הראשון – ומאז התייצב על כחמישית מכלל הטיפולים במערכת הבריאות. כשהתוצרים המעולים מלווים במשכורות ענק למפתחים (פי 2.2 לעומת הממוצע במשק!), והם בתורם משלמים כרבע ממס הכנסה בישראל כולה – מה הפלא שאנשי הייטק נתפסים כתורמים אולטימטיביים לחברה, כמעט כחלוצים החדשים?

אלא שבדימוי הרומנטי, גם אם לחלקו יש הצדקה, מתחילים להתבקע הסדקים הראשונים. לצד הצמיחה שהסבה למשק, תעשיית החדשנות יצרה מעמד כלכלי-חברתי חדש שהולך ומתנתק – במאפיינים ובאינטרסים שלו – מהחברה הישראלית בכללותה.

בעוד שהביקוש לעובדים במדינה גדל בשנה שעברה בכ-25%, בליבת המקצועות הטכנולוגיים (בעיקר תכנות והנדסה) מס' המשרות הפנויות זינק בקרוב ל-70% - ובהיעדר כוח אדם מספיק, התגמול בעבורן המריא לסכומים חסרי תקדים: 26,000 שקל בממוצע לחודש, כשבכירים עם מומחיות וותק יכולים להרוויח בקלות פי שניים ויותר. לפי נתוני בנק ישראל, קצב עליית המשכורות בתחום, מ-2019 עד היום, כפול לעומת השיפוע בשאר המגזר העסקי. האם לפער המתרחב הזה, בתוך מעמד הביניים עצמו, יש גם חסרונות?

עליית השכר במגזר העסקי - ההייטק מול כל היתר, מתוך הדו"ח השנתי של בנק ישראל

מהדו"ח מתברר כי השיפור הלא-פרופורציונלי ברמת החיים, שמסוגל להציע רק ההייטק, עלול לרוקן ענפים אחרים מהעובדים המצטיינים שמועסקים בהם כיום; במילים אחרות: ציד כישרונות לטכנולוגיה תמורת תגמול נדיב – בעיקר ב"מקצועות המעטפת" כמו ניהול כספים, חוזים ומשאבי אנוש – יעבור דרך "קניבליזציה" של גופים חלשים יותר, אם כי לא פחות חשובים לתפקודה של החברה האזרחית.

מורים איכותיים, אנשי תרבות ואמנות, פסיכולוגים, שוטרים צעירים, בכירי תעשייה מסורתית ומנהלים בשירות המדינה – עשויים בחלקם לעזוב את משרותיהם לטובת הצעה מפתה מסטרטאפ, בשל פערי השכר המחריפים שבין הענפים במשק, באופן שיפגע ברוב השירותים ואפילו בהייטקיסטים עצמם. הרי גם מהנדסים ומתכנתים זקוקים לעובדי חינוך, אחיות ועובדים סוציאליים, בעלי מיומנויות מקצועיות גבוהות, שיוכלו להרשות לעצמם להתגורר בקרבת מקום.

הביקוש לעובדים חדשים - הייטק מול כל היתר, מתוך הדו"ח השנתי של בנק ישראל

להבדלים בשכר השוטף של עשירון חזק אחד לעומת כל היתר, יש להוסיף עוד הישג חשוב – מבול ההנפקות המוצלחות של חברות הזנק ישראליות לאורך משבר הקורונה. רוב הסטרטאפים הללו החלו להיסחר בבורסה האמריקנית בשלבים מאוחרים יחסית, לאחר שכל אחד מהם גייס מאות שכירים המחזיקים באופציות יקרות ערך.

כך נולדו, דווקא בשיא המשבר, אלפי מיליונרים חדשים – בדרך כלל בשנות ה-30 לחייהם – ולפי בנק ישראל, מימוש המניות אפשר להם לרכוש דירות בתל אביב באופן שתרם לעלייה במחירן.
 

מצד אחד, נחמד לגלות מקצוע שבו עבודה קשה יכולה עדיין להוביל צעירים לנכס בלב אזור הביקוש – בין אם למטרת מגורים או השקעה. מנגד, אם רק במגזר אחד יוכלו לקנות נדל"ן במחירים גבוהים מאוד, שכונות שלמות בערים חזקות עלולות להפוך בעתיד ל"מובלעות הייטקיסטים" – מעיין ג'נטריפיקציה על בסיס ההשתייכות המקצועית של הרוכשים, אולי בדומה לקצינים של פעם. תהליכים מהסוג הזה פוגעים בסופו של דבר במרקם החיים האורבני: הם הופכים את אזורי המגורים למגוונים פחות, תוססים פחות, מבוגרים והומוגניים יותר; הם יכולים גם לתרום, כמובן, להקצנת ההתייקרות של הדירות.

הארכת תוחלת החיים של סטרטאפ, משלב הייסוד ועד להנפקה כתאגיד גדול, מגבירה מאוד גם את גיוסי ההון מחו"ל שלהם הוא יזדקק למימון הפעילות. מנתוני בנק ישראל עולה כי ב-2021 הושקעו בענף ההייטק בלבד 30 מיליארד דולר במטבע זר – פי שניים מאשר בשנה שקדמה לה, ופי שלושה לעומת 2018-2019. את החגיגה אפשר לראות גם בגובה הגיוס הממוצע (26 מיליון דולר לעומת 9 בלבד ב-2019), ובהשקעה הראשונית בכל חברה (2.5 מיליון דולר לעומת 1.4 בלבד ב-2019). יחד עם ייצוא הגז והצמיחה הגבוהה במשק, התוצאה הבלתי נמנעת היא כניסת כמות אדירה של מט"ח לישראל והתחזקותו הדרמטית של השקל (על כך ראו הרחבה במאמר נפרד שפרסמתי בנושא).

צניחת הדולר, שתודלקה בעקבות השקעות הענק בהייטק, עלולה למוטט שחקנים קטנים בהרבה כמו חקלאים, סוכני נסיעות, מדריכי תיירים ויצרני התעשייה המסורתית. בעוד שהכנסותיהם מתקבלות מחו"ל, במטבע זר שערכו ירד, ההוצאות הרבות – משכר, דרך חשמל ועד מיסים – הרי נקובות בשקלים שרק הלכו והתייקרו. התהליך הזה כבר שחק את רווחיותם של היצואנים, ולעתים אפילו העביר אותם להפסדים שמסכנים את המשך פעילותם. אלה אינן אזהרות בעלמא: לפי הדו"ח מס' השכירים במגזר העסקי, ללא הייטק, נמוך כיום באופן אבסולוטי מאשר בשנת 2019 – שוב, סימן מטריד לקניבליזציה.

ההשקעות בהייטק מפילות את הדולר, מתוך הדו"ח השנתי של בנק ישראל

לכל החששות האלה כדאי להוסיף את הסיכונים הפנימיים בענף ההייטק עצמו – למשל האפשרות של "פיצוץ בועת הכסף" כאשר הריבית בעולם תעלה, ובפני המשקיעים בקרנות ההון-סיכון תעמוד תשואה טובה באפיקים בטוחים יותר. האם הממשלה איננה מזהה שלצד הברכה הגדולה, יש גם חסרונות להישענות של משק שלם על ביצת זהב אחת? האם באוצר לא מוטרדים מכך שקטר הצמיחה הולך ומתנתק, כלכלית וחברתית, מהקרונות שרתומים אליו?

התשובה היא שלמקבלי ההחלטות נוח לבנות על הישגי ההייטק – הן בזכות גביית המיסים המרשימה ממשכורות ואקזיטים, הן בשל תרומתו לדימוי החדשני המוצדק של ישראל והן מפני שרבים מהמעסיקים בו מספקים בפועל תחליף לשירותי הרווחה הרשמיים (למשל: מקימים פעוטונים להשגחה על ילדי העובדים, רוכשים עבורם ביטוחי בריאות או מממנים הליכי פונדקאות בחו"ל). אלא שעוצמת ההצלחה, והתהום המתרחבת שנפערת בינה לשאר חלקי הכלכלה בישראל, ממשיכים ללבות את מוקדי המתח במשק הישראלי: אי-שוויון, חולשת התעשייה המסורתית והתייקרות הדירות. לכל אחת מן המחלות הללו יש גורמים ופתרונות משל עצמן, אך במפגש בינן לבין רכבת ההייטק מתרחשת התנגשות חזיתית.

אז מה אתה מציע? – תשאלו – לוותר על הסטרטאפ ניישן? למנוע התעשרות של מתכנתים רק מפני שהחברה שעבורה עבדו הצליחה? כמובן שההפך הוא הנכון: ההצלחה המסחררת של ההייטק נותרה אחד העוגנים העיקריים של הכלכלה הישראלית, ובלעדיה ספק גדול אם היינו נחלצים במהירות ובתנופה ממשבר הקורונה. אפשר לרצות בשגשוגו של המגזר הזה גם בלי להכחיש או להתעלם מהמחיר החברתי שהוא גורר, ולפעול כדי שכמה שיותר ישראלים ירוויחו מהתרחבותו.

עוד ב-

הבנק הדיגיטלי חיוני, אך האם הוא יחולל מהפכה בבנקאות?

לכתבה המלאה

כך, למשל, בבנק ישראל מציינים שרק כ-3% מהחרדים וכ-1% מהערבים מועסקים כיום בענף – לעומת 11% מהעובדים היהודים בציבור הכללי. כשליש מהסטרטאפים ממוקמים בת"א לבדה, ומחוץ לאזור המרכז פועלים רק 12% מחברות ההזנק בארץ. אם המגזר הטכנולוגי יצרף לשורותיו את המיעוטים ותושבי הפריפריה, במקום לשכפל את הפער העמוק בינם לבין שאר חלקי החברה, יתרחש WIN-WIN כלכלי: החברות יוכלו לגייס הון אנושי בשכר שפוי, ואילו אוכלוסיות חדשות יוכלו להצטרף לסיפור ההצלחה המרשים שלהן. בתסריט כזה התעשייה תוכל למלא תפקיד מקרב בין עשירונים שונים, וכוח הקנייה של העובדים בהייטק יתפזר באופן שוויוני יותר ברחבי המדינה כולה.