חופש הביטוי הוא זכות יסוד בקיומו של ההליך הדמוקרטי, חיוני למימושו העצמי של האדם וחובת כולנו להילחם שזכות יסוד זו תינתן לכל אחד. הפרט החי במדינה שעקרונותיה דמוקרטיים מהותיים, אמור לחוש כל העת שהוא הריבון וכי הנבחרים המנהלים מטעמו את ענייני המדינה או הרשות המקומית מהווים שליחים נאמנים לניהול המערכת בצורה המיטבית בהיבטים המנהליים ומתוך שמירת עקרונות וערכים ובהם:  כבוד האדם וחרותו, שקיפות מידע ותהליכים, חופש ביטוי וגם ניקיון המרחב הציבורי מהכפשות ופרסום  "עובדות" שאין אמת בהן.

נבחרי הציבור נדרשים להוות דוגמה בניקיון כפיהם ובטוהר לשונם כפי האמרה הידועה: "אי ראשי עמא מִתַּקן – כולי עמא מִתַּקן" להוותי, ההיפך הוא הנכון, אך בשבוע שעבר נחשפנו לכותרות שהגיעו מבית משפט השלום בת"א "ראשי הממשלה לא הגיעו לפשרה" (משפט הדיבה נתניהו נ. אולמרט) ומוסיף השופט ואומר "חבל שהטונים בכתבי הטענות הגיעו לאן שהגיעו".  לאן נגיע?!

תחרות, התמודדות, ויכוח על דרך, על ערכים, על תפיסת עולם מבורכת לגיטימית ונדרשת לשם מיצוי וברור העמדות, חידוד ההבדלים על מנת להעמיד מסד תפיסות ונתונים אובייקטיבים בפני האזרח / התושב / הבוחר  - תוך שימת גבולות למניעת הידרדרות הוויכוח הלגיטימי לתחומי השמצה ולשון הרע.

באופן אישי חוויתי במהלך הבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו באוקטובר 2018 הכפשות ופגיעות בי ובבני משפחתי, מצד ראש המועצה שכיהן באותה העת, אותו תבעתי בתביעה אזרחית על הוצאת דיבה ולשון הרע. טוב עשה פסק הדין של בית המשפט אשר קבע כי מוציאי דיבה ישלמו! בבחינת "המזהם – ישלם". ואכן שופט בית משפט השלום אבי סתיו חייב את הנתבע לשלם סך  של 50 אלף שקל לתובע.

הכותב אלי דדון ראש המועצה המקומית בית דגן