ספק אם יש בישראל פרסומאי מוכר יותר מגדעון עמיחי. האיש שמגדיר את עצמו כ"אמן תקשורת" התגלה כעילוי בתחום האיור עוד בהיותו נער. בעת שירותו הצבאי היה כבר המעצב הגרפי של עיתון "במחנה", סיים בהצטיינות את לימודיו ב"בצלאל", טס לניו יורק, שם הופיעו איוריו בעיתונים והמגזינים הנחשבים ביותר.

cשובו לישראל נקלט בענף הפרסום: תחילה כמנהל קריאטיבי ב"ורשבסקי-פריליך-דובר" (באותם ימים אחד מהמשרדים הגדולים בענף), לאחר מכן הפך לשותף ב"שלמור-אבנון-עמיחי, שם הוא מזוהה אולי יותר מכל עם מיתוג "אורנג'" (לימים פרטנר).

בשנת 2013 עקר לניו יורק, שם הקים משרד פרסום שנשא את שמו של ספרו הראשון (שיצא ב-2011). הספר נקרא בעברית: "לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, כן", והמשרד היו-יורקי נקרא בהתאמה: NO, NO, NO, NO, NO, NO, NO, YES. בשנת 2015 פתח את השלוחה התל אביבית של המשרד ושנה מאוחר יותר הוציא את ספרו השני.

השבוע ראה אור ספרו השלישי: "א-ב של ג", סיבה טובה לשיחה על הספר, ענף הפרסום ויצירתיות בימי קורונה.

צילום: חן מיקא

הספר מרהיב, אבל בעיני גם מעט מוזר, כאילו אוסף של פוסטים בפייסבוק או באינסטגרם, כלומר – המסר בפורמט הכי חדיש שלו, כרוכים באריזה שהיא קצת אולד פאשן כמו ספר בכריכה קשה, זה לא קצת סותר?
 
"בסרט פורסט גאמפ נאמר שהחיים הם כמו קופסת שוקולד, כך גם הספר הזה. אתה הופך דף מבלי לדעת איזו הפתעה תקבל. הנושא של החיבור הזה בתוך ז'אנר ז'אנר של ספר חווייתי, הוא עוד אמצעי לספר סיפור. לספר סיפור זו אחת ההנאות הגדולות של חיי, מאז שהתחלתי לצייר קריקטורות – והספר הוא בדיוק זה. הוא גם שונה מפורמט של אונליין. באונליין החוויה היא חווית גלילה. בדפדוף אפשר לבנות כפולה, זו חוויה שונה לגמרי".
 
הנושאים בספר מאוד מגוונים, אתה עובר בין זיכרונות ילדות מלפני עשרות שנים, בעיר ילדותך חולון, לקמפיינים עדכניים או צילומי אווירה.
 
"אני חושב שאין הבדל. בספר אני מראה איך כל הדבר הזה מתחבר, קח למשל את הקמפיין לצמר שמוצג בספר. אני יכול להיכנס לחנות בארנס אנד נובל בניו יורק, לראות את המודעה במגזין ווג – ובאותו רגע להיזכר איך אמא שלי הייתה שולחת אותי לחנות 'התאומות' בכיכר וייצמן כדי לקנות לה את מגזין בורדה".
 
החיבורים האלה עוברים כחוט השני לאורך הספר
 
"הנושא של החיבור מלווה אותי לאורך כל חיי. נזכרתי בקמפיין המדהים של וודקה אבסולוט בראשית שנות התשעים שמשך אותי לתחום הפרסום ונברתי בארגזים שבהם שמורים איורים שלי מלפני 30 שנה. תוך כדי חיפוש אני מוצא קריקטורה שלא פורסמה מעולם (ומופיעה בספר. נ.ק) ופתאום מתבהר כל התהליך של הלבטים – איך מתחיל רעיון ואיך הוא נסגר".
 
איך זה קורה במשרד הפרסום שלך?
 
"יש לי צוות שבחלקו הולך אתי כבר כמה עשורים. הארגון שלי שטוח מהבחינה שאין לאף אחד תפקיד רשמי, אולי חוץ ממנהלי הלקוחות שפונים החוצה ומטבע הדברים יש להם טייטל. כל השאר משתתפים כולם בישיבות קריאייטיב שנערכות בכל יום. הארט דירקטור יכול לכתוב, התקציבאי להציע כותרת והקופירייטר יכול לדבר על מדיה. השיח הזה משפר את היכולות שלנו ומניב 10-15 רעיונות לכל בריף. התפקיד שלי הוא רק ליצור עבורם את מזג האוויר הנכון".
 
הקורונה לא קטעה את התהליך?

"ממש לא. היא רק שינתה אותו. איך שהתחילה הקורונה ועוד אף אחד לא הבין לאן זה הולך, הודעתי מיד לכל העובדים שלי שאף אחד לא יפוטר, אף משכורת לא תקוצץ ואף אחד לא יצא לחל"ת – ועמדתי במילה, למרות שכמובן יש קמפיינים שנחתכו או הוקפאו. באותו מעמד הודעתי להם שמחר בתשע בבוקר כולם מתייצבים לישיבת זום ראשונה, ושיום העבודה יתנהל כרגיל, רק מרחוק. כמובן שלמרות שאנחנו מקיימים ישיבה כזאת בכל שעתיים, מתעורר געגוע לאנשים שלא ראיתי כמעט שנה שלמה".
 
אגב קריאייטיב, כמי שנחשב לדמות הבכירה בתחום, בעידן של פרסום באמצעות כוכבי רשת, האם הענף לא איבד מזוהרו?
 
"לא. גם לפני שלושים שנה, בימי הזוהר של ענף הפרסום בקולנוע, היו קמפיינים גרועים וביניהם כמה יהלומים. ריבוי הערוצים היום יוצר שפע שגם בו אפשר למצוא יהלומים. זה דומה לנטפליקס: יש המון סדרות. ביניהן אתה יכול למצוא סדרות וסרטים שבעבר לא היית נחשף אליהן, פתאום סדרה ספרדית או איטלקית מצוינת. לצידן כמובן יש סדרות פחות איכותיות. גם בספורט לא כולם מנצחים, אבל כשיש פתאום ג'ודוקא שזוכה במדליה, המון ילדים נרשמים לחוג ג'ודו. אותו דבר הפרסום. כמו שהקמפיין ההוא לאבסולוט משך אותי, כך אנחנו היום מחויבים ליצור קמפיינים שיגרמו לילדים לחלום על פרסום וללכת ללמוד תקשורת או עיצוב גרפי".
 
בחזרה לספר: זה די לא שגרתי להוציא את אותו הספר בשתי עטיפות שונות...
 
"את ההשראה קיבלתי ממגזין טיים, שלפני כמה שנים הוציא את מהדורת איש השנה שלו עם כמה אנשים שהיו על עטיפות נפרדות".

צילום מסך 

ומי מהשתיים מנצחת?
 
"בינתיים בערך 55% מהרוכשים רכשו את הספר בכריכה עם הנעליים ו-40% רכשו את זה שעם הכריכה הלבנה".
 
ומה עם ה-5% הנותרים?
 
"הם קנו את שתיהן".