"עד שהשתחררתי מהצבא אחרי שירות בגל"צ, אמרתי לעצמי שלא משנה מה – אני לא רוצה להתקרב לעולם החדשות. כל כך נהניתי מעשיית תוכן רחב יותר ומגוון ברדיו כמו שידורי מוזיקה ותכניות אישיות שבהן יכולתי להביא את מי שאני, שלא רציתי לענוב את העניבה הדמיונית", מספר מגיש וכתב מגזין בחדשות 13 עומר ירדני.

"זה כמובן לא החזיק מעמד הרבה זמן. אמנם מלצרתי קצת אחרי הצבא, טיילתי בעולם, אבל חצי שנה אחרי השחרור כבר התחלתי לעבוד, ניחשתם נכון, בחדשות. זה לא היה פשוט לי". הוא מודה ומסביר, "בתחילת הדרך בכלל לא קיבלו אותי לחדשות 10 ואמרו לי שאין צורך בי. אחרי כמה חודשים מישהי התפטרה וממש במקרה התחלתי לעבוד שם, מתוך הבנה פנימית שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן – אני אחכה שם עד שאפרוץ במישורים אחרים כמו בידור או אפילו במשחק (עשיתי שני קורסים מאוד רציניים).  זה היה חול טובעני ומאוד תובעני. התאהבתי ועבדתי קשה". 

ירדני מרחיב עוד על קשיי ההסתגלות בתחום ומשחזר: "בהתחלה, כשמסביבי עבדו אנשים מבריקים ומנוסים וחריפים, לא הייתי חלק מיחידת העלית. לפחות לא הרגשתי ככה – חשבתי שאני פשוט לא מספיק חכם. זה לקח זמן, הרבה זמן, ולאט לאט טיפסתי במעלה הפירמידה, מקצועית ואישית.

"הדבר הראשון שעשיתי היה לערוך ולהגיש מבזקים ברדיו, אחר כך גם בטלוויזיה. כשחולפים החודשים והשנים, אתה מוצא את עצמך מגיש אירועים מכל הסוגים – החל מיום אחד שכלל ארבעה פיגועים רצחניים וקשים ועד זכייה במדליה במשחקים האולימפיים, בחירות. אירועים מרגשים מאוד וגם חתונות מלכותיות הספקתי להגיש. במקביל, הספקתי לסקר מהשטח לא מעט אירועים באותו סדר גודל. היה לי את העונג ללמוד מאנשים מאוד מוכשרים ולספר סיפורים בטלוויזיה, גם כמגיש וגם ככתב מגזין. 

"ובכל זאת", מוסיף ירדני, "היה לי חלום מאוד ברור מהרגע שכף רגלי דרכה במסדרונות של חדשות 10 (אז, לימים חדשות 13): אני רוצה תכנית משלי בטלוויזיה. שעה אקטואלית שאוכל לעשות בה משהו לא מתיימר, שלא תופס את עצמו יותר מדי ברצינות, בגובה העיניים, עם הרבה כבוד לצופות ולצופים ומתוך ניסיון גם לומר משהו וגם לחדש.

אם לומר את האמת, חשבתי שהחלום הזה יגיע רק בעוד הרבה שנים. כלומר, בעשור האחרון שבו אני נמצא בערוץ 10 ו-13, הספקתי להגיש בכל שעה ביום – מהבוקר, כמעט כל שעה ברצועות אחר הצהריים, תכנית הלילה וגם את המהדורה המרכזית באירועים חריגים. אבל איכשהו, בגיל 30 ובוטן, כשברקע, הפכתי להיות גם משהו בטיקטוק עם שירים מטופשים באולפן, הופתעתי מאוד כשהחלום הזה הפך למציאות.

"אני זוכר בדיוק איפה ישבתי כשסמנכ"ל התוכן רותם דנון והמנכ"ל אבירם אלעד סיפרו לי שקיבלתי תכנית משלי. קיבלתי המון רוח גבית לעשות עם הצוות שלי את מה שאני אוהב באמת ואת מה שהאמנו בו. לא בכל יום בחור בגילי מקבל משבצת משלו, ועוד בשבע בערב, רגע לפני המהדורה. זה משהו שאני לא מקל בו ראש - לא באחריות ולא בהישג האישי שלי, אם יורשה לי".

"היכולת שלי לעבוד בעבודה שבה אני לומד בכל יום דברים חדשים על העולם ועל עצמי היא הגשמת החלום הגדול באמת.  ברמה העיתונאית הייתי מאוד רוצה לסקר בזמן אמת אירוע אחד היסטורי ממש, שמשפיע על כל העולם, ולתעד טיסה (מבפנים) אל מחוץ לכדור הארץ. ברמה היומיומית, אני מאוד רוצה עוד תכנית משלי, בעתיד, עם יכולת השפעה גדולה יותר. זאת, לצד כתבות שיאתגרו את היכולת שלי לספר סיפור ולהציג מציאות מורכבת ומסקרנת". 

הוא לא כיוון לתפקיד מגיל צעיר, אבל המקצוע והחלומות נבנו יחד. "בילדות לא היה לי חלום אחד מאוד ספציפי להגיע לנקודה מסוימת – בילדות הקפדתי להיות ילד, לעשות דברים שאני אוהב, להיות קרוב למשפחה ולחברים. החלומות שלי באופן אישי הגיעו עם הזמן והותאמו לדרך. אני מניח שזה יכול היה להיות מעניין אם הייתי מספר שכל חיי רציתי להגיש חדשות אבל האמת היא שזה משהו שהתפתח בי עם הזמן".  

"מאוד קל לי לציין נקודות משמעותיות בקריירה שלי ב-2022", מודה ירדני ומסביר, "פשוט כי הרגעים הגדולים ביותר שלי קרו בשנה הזאת: "לפני החדשות" היא כנראה הרגע המשמעותי ביותר. אפשר, אם נתעקש, להוסיף לזה גם את הדברים שקרו בטיקטוק והפכו משום מה לסנסציה רגעית" - מדובר בסרטוני ליפסינק משעשעים שהופקו באולפן בזמן הפרסומות ושברו את הרשת. המגיש מודה, "נכון שלא מדובר בלב העשייה העיתונאית (בלשון המעטה) – ועדיין השילוב הזה בין העניבה והטון הרציני לפלצט בשירי פופ שטותיים הוא משהו שאני די גאה בו". 

נבחרת המנהיגות המבטיחה של שותפויות אדמונד דה רוטשילד: הכירו את מנהיגי העתיד