שר התקשורת שלמה קרעי אומנם הבטיח להציג בקרוב את "תוכניתו לשוק התקשורת", אבל הוא כבר גילה את עמדתו הברורה בנוגע לתאגיד "אין מקום לשידור ציבורי בישראל".

אל התגובה החריפה של איגוד השידור האירופי שהזהיר את ראש הממשלה בנימין נתניהו מהשלכות סגירת התאגיד או הפסקת התמיכה בו (בין היתר – הדחת ישראל מהאירוויזיון), מצטרף כעת גם איגוד העיתונאים האירופי  (EFJ) שהודיע לאגודת העיתונאים ירושלים על תמיכה במאבק לשמירת עצמאות השידור הציבורי בישראל. אין זה מקרה ששני המהלכים – נגד הרשות השופטת ונגד התקשורת והשידור הציבורי – שלובים זה בזה, לשניהם יש מטרה אחת – החלשת הדמוקרטיה.

אז מי צריך שידור ציבורי? – תיק 4000 (בזק-וואלה) הנדון בימים אלה בביהמ"ש, מספק לנו דוגמה טובה לסכנה של התערבות בעלי ההון (שאול אלוביץ' בעל האתר דאז) בתכני המערכת העיתונאית.

דוגמה אחרת ללחצים מסחריים על מערכת עיתונאית כמעט הסתיימה בהתפטרות חברי מערכת "עובדה". ב-6 ביולי 2005 ביצע מטוס של חברת ישראייר בנמל התעופה קנדי בניו יורק טעות חמורה שכמעט גרמה להתנגשות עם מטוס אחר ולאסון נורא. תוכנית התחקירים עובדה בעריכת אילנה דיין ביצעה תחקיר בעקבות האירוע, ממנו עלו ליקויי בטיחות חמורים בטיסות ישראייר. לפי פרסומים שונים, נוחי דנקנר, אז בעלי "ישראייר", פנה אל דירקטוריון הזכיינית "קשת" שבמסגרתה שודרה התוכנית "עובדה" ואל הבעלים מוזי וורטהיים בדרישה לדחות את התחקיר.

דוגמאות אלו ואחרות, לא כולן הגיעו כמובן לידיעת הציבור, מדגישות את הצורך בגוף משדר שהאמינות וחוסר הפניה הנן התכונות המאפיינות אותו. בעידן הפייק ניוז, תפקידה של התקשורת אינו רק להביא את המידע לציבור, אלא לבחון האם הוא מהימן, תוך חשיפת ניסיונות מודעים של גורמים פוליטיים או מסחריים להטעות או לסחרר באמצעות ספינים. זו גם הסיבה העיקרית לנחיצותו של שידור ציבורי בלתי תלוי, נחיצות שהוכרה על ידי רבות מהמדינות הדמוקרטיות והמערביות שאנו מתהדרים בהשתייכות אליהן.

המדינות הללו הכירו בחשיבות השידור הבלתי תלוי לביצורה של הדמוקרטיה והן מתייחסות להימצאות שידור כזה במדינה כאחד המאפיינים אותה כדמוקרטית בעלת עיתונות ותקשורת חופשית. ועל דרך השלילה היעדר שידור ציבורי עצמאי מהווה פגם משמעותי באופי הדמוקרטי של המדינה המסוימת. כבר היום גורמים כמו תאגיד השידור האירופי ה-EBU ואיגוד העיתונאים האירופי (EFJ) הביעו את דאגתם מהמגמה לסגור את השידור הציבורי בישראל.

בבריטניה למשל, גם הממשלות  הליברטריאניות ביותר לא העלו על דעתן לסגור את ה BBC, לכל היותר הן תבעו קיצוצים והתייעלות. בארה"ב, רק בימים האחרונים, מצא לנכון הנשיא ביידן להגדיל את תקציב השידור הציבורי.

חוק השידור הציבורי הישראלי קובע בלמים וחומה בין גורמי הממשל והפוליטיקאים לבין הנהלת תאגיד השידור, חומה שיש במערכת הפוליטית, הנחושים לפרקה: "מה שווה התאגיד אם אנו לא שולטים בו". זו הסיבה האמיתית לכוונת שר התקשורת שלמה קרעי ל"הפריט" או לסגור את התאגיד, זו ולא החסכון הכספי. "הפרטת" תאגיד השידור כמוה כסגירתו. מעבר להתמסחרות השידור הציבורי, הוא יהיה שחקן נוסף שיחליש את כלל המתחרים בשוק השידורים המסחרי.

נושא נוסף בו יש תפקיד מהותי לשידור הציבורי וממנו מתעלמים הקוראים לסגירתו, הוא במתן מענה למה שמכנים "כשלי שוק" - אותם שיקולים מסחריים שמונעים שידור תוכניות איכות שפונות לאוכלוסיות ממוקדות ולאו דווקא למכנה המשותף הרחב (מבחינת שפה, גיל, או העדפות תרבותיות). כך גם בהפקות מקור, תחום שהתאגיד רשם בו הישגים בלתי מבוטלים שאף הוכיחו שיש לזה ביקוש.

תאגיד השידור הציבורי במתכונתו הנוכחית הוא הקרוב ביותר לשידור ענייני, הוגן ומאוזן, מבחינת מגוון הדעות והנושאים המוצאים בו ביטוי. נכון, יש מה לשפר בו אבל אסור לנו האזרחים והעיתונאים לשתוק בזמן שמנסים להחליש בזו אחר זו את אבני היסוד של הדמוקרטיה, הרשות השופטת תחילה ומיד אחרי את הרשות הרביעית – התקשורת.

הכותב: שייקה קומורניק, חבר הנהלת אגודת העיתונאים ירושלים וחבר נשיאות מועצת העיתונות 

עוד ב-

תאגיד השידור מוכן למלחמה: הציבור הישראלי תומך בסגירה?

לכתבה המלאה