מבקר הטלוויזיה, רוגל אלפר, בביקורת על הסיקור החדשות של מות הטייסים בהתרסקות מסוק "העטלף" בחיפה. לדבריו של המבקר מדובר בתאונת עבודה בחיל האוויר. אלפר תוהה: האם מות הטייסים טראגי יותר ממותם של פועלי בניין בתאונת עבודה? 

אלפר פתח את הטור וכתב: "בחיל האוויר התרחשה תאונת עבודה. שני בני אדם נהרגו. יפה אמר ראש אכ"א בעת אסון המסוקים, האלוף (מיל') גדעון שפר — הפעם לא מדובר באסון. אבל הבעיה עם סיקור האירוע לא נוגעת רק לפרופורציות מתמטיות. בישראל מתרחשות תאונות עבודה רבות מדי שנה, שמבסגרתן נהרגים אנשים. עובדי בניין, למשל, נופלים אל מותם לעתים תכופות. מצער ששני טייסים נהרגו, אבל האם מותם טראגי יותר מזה של שני עובדי בניין?
 

עוד ב-

רוגל אלפר: ולדר - יש לראות בהתאבדותו הודאה מלאה באשמה

לכתבה המלאה

התשובה היא לא. חיל האוויר הישראלי אפוף במיסטיקה. הציבור מייחס לו כוחות מאגיים כמעט לגאול אותו מכל צרה. הוא "הזרוע הארוכה", הכל יכולה כביכול, שביכולתה להגיע לכל מקום עלי אדמות כדי לחלץ יהודי. היחס אליו אינפנטילי, כאל המושיע הגדול. מות שני שריונאים או שני צנחנים בתאונת עבודה ממוקם נמוך יותר במדרג האסונות הלאומי. ביטחון המדינה לא נפגע בתאונה המצערת אתמול. רק הביטחון הקיומי של אזרחיה, שנשען על אמונה דתית כמעט בחיל אוויר אלוהי שלא אמור לעשות טעויות אנוש כאלה".

אלפר המשיך להסביר את טענותיו וכתב: "זו טרגדיה לטייסים, לבני משפחותיהם ולאהוביהם, אבל לא בני אלים נהרגו בהתרסקות. בניגוד לתעמולה הרשמית, טייסים לא בוחרים בקריירה של הטסת כלי טיס של חיל האוויר מטעמים פטריוטיים בלבד. מניעיהם אנושיים ומגוונים הרבה יותר, וכוללים שאפתנות אישית, אגו, ריצוי ציפיות, רדיפת כבוד ומעמד חברתי, סקס אפיל, הבטחת עתיד כלכלי איתן, וגם את הכיף של הטיסה עצמה ואדרנלין הקרב. מותם לא הירואי יותר ממות פועל בניין קשה יום שסיכן את חייו כל יום כדי להתפרנס".

אלפר המשיך בביקורת החריפה שלו על התקשורת והתייחס לשידורי החדשות ביום שאחרי האסון: "יום שאחרי התמקדה התקשורת בעיקר בשמועות ברשתות החברתיות, בהפרת צו הצנזורה בערוצי השידור ובדברי יו"ר ועדת חוץ וביטחון, רם בן ברק, וח"כ דוד אמסלם במליאה, בשעות שחלפו עד להודעה הרשמית של צה"ל למשפחות. גם העיסוק הזה היה מוגזם ונבע מרצון להחזיק את הסיפור באוויר כמדורת שבט. השמועות מביעות את החשיבות המוגזמת המיוחסת כאן לתאונה כזו בחיל האוויר, הנובעת מאידיאליזציה שלו כמנחם הגדול — מול איראן (אבל הוא לא מסוגל לתקוף שם), מול חיזבאללה (אבל הוא מורתע מנסראללה) ומול חמאס (שאת ירי הרקטות שלו פשוט אינו מסוגל להפסיק, גם כשנותנים לו חודשיים). בימים הקרובים נחזה בהתגודדות כפייתית סביב כל פרט חדש בחקירה, והוא יפורשן מכל זווית ספוקלטיבית אפשרית. זה לא נובע מכבוד למתים, אלא מדאגה לחיים: חובה אידיאולוגית לשיקום תדמית החיל בעיני הציבור (אם הוא לא מסוגל לשמור על שני טייסים, איך ישמור על שבעה מיליון יהודים?), כדי שיחזור לבטוח בו כילד קטן באביו, ולהרגיש מוגן בזרועותיו הגדולות והחזקות, שלעולם לא ישמטוהו".