המהפך לממשלת השינוי של בנט ולפיד לא הגיע מלמעלה. השינוי התחיל בתפיסה נועזת וחדשה של מצביעי ימין שאפשר להתחיל לדבר על דמות אחרת שתוביל מאשר נתניהו. מה שהיום כבר נראה לנו טריוויאלי היה עד לפני תקופה לא ארוכה כרעיון מהפכני. לבנט, בוגי, סער וליברמן - לא היה מקום אחר חוץ מלחסות בצילו של הליכוד ונתניהו. אבל משהו קרה.

המשהו הזה קשור לתפיסה של ימניים שחשבו אחרת. בין אם הם צדקו או טעו, נוכלים או לא נוכלים, אותם מצביעים ניסו לשנות את הגישה להביא לנתניהו את המנדט על אוטומט, כאשר מאחורי הקלעים מתחוללת דרמה של ממש: ימניים שהם לא ביביסטים, ימניים שחושבים שאולי נתניהו לא יכול להוביל את המדינה תחת כתב אישום, ימניים שחושבים שממשלה יציבה חשובה יותר כרגע מבחירות חמישיות עבור הישרדות פוליטית.

מי שהובילה את המהפכה הזו היא אופירה אסייג. לא כמשל. אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' לא חשודים בקרבה יתירה לשמאל. להיפך, הם מכריזים שהיו נמנים על מצביעי ימין, ואולי אפילו לליכוד. בעוד ברקו נשאר בתחילה בעמדותיו, המהפך אצלו התחיל עם התעקשותה של אופירה: ימין אבל לא נתניהו. מה שהתחיל כקרב מול בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, הפך לקרב אידאולוגי על חזותה של המדינה והתודעה: בכוחה של התקשורת הביאה אסייג את עמדותיה ללב הפריים טיים, בתכנית שלתקופות מסוימות הייתה בלי עוררין בקרב הרייטינג.

גם כאשר ירדה התכנית למספר דו-ספרתי ברייטינג, המשיכה התכנית להוביל בכותרות שלה והבאת כלל הפוליטיקאים הבכירים לאולפן הכי לא נעים בתקשורת: שאלות קשות, צעקות, פרובוקציות, ומלחמה חסרת תקדים מול הליכוד עד כדי חרם של חברי הכנסת מהמפלגה. 

כאשר הציבור רואה לפניו שני מגישים שמתיימרים להיות בעלי דעות ימניות (מונח שכרגע מוטל בספק) הוא מקבל כי לפניו מוצגות עמדות שראויות להישמע בעיניו. אבל אם נבחן את רשימת הפוליטיקאים המוזמנים לתכנית נראה מצג אחר לגמרי. מתחילת השנה: מי הפוליטיקאי שהגיע הכי הרבה לתכנית? מתוך 19 תכניות מתחילת 2021, מי שהופיעה הכי הרבה תכנית היא יו"ר העבודה מרב מיכאלי שהופיעה ב-6 תכניות מתוך 19, ואחריה במקום השני בני גנץ שהופיע ב-5 תכניות מתוך 19. כאשר ברוב המקרים קיבלו האורחים ריאיון נפרד ובמה יחידה להשמעת דעותיהם.

אופירה אסייג הצליחה לא רק לשכנע את ברקוביץ', אלא בכוחה התקשורתי  הצליחה לבוא מדי תכנית ולהשמיע דעות אנטי ביבי מוצהרות, בד בבד עם אי-הכחשה שהיא אינה מצביעה ימין. פתאום מצביעי ימין וליכוד יכולים להכתיר את בוגי יעלון או נפתלי בנט למנהיגי המחנה הלאומי, ופתאום מצביעי ימין יכולים להגיד בלב הפריים טיים שהם מצביעים בכלל לגנץ. מי שלא קיבל את ההכרעה והצטרף לממשלת נתניהו קיבל הכפשות והשמצות בלב הפריים טיים בקרב על התודעה הישראלית.

ישנם הרבה גורמים שהובילו לממשלת השינוי, אבל בקרב על התקשורת מתייצבת אופירה אסייג מעל כולם. חדשות 12 ו-13 "חשודות" בעיני הציבור כמוטות לשמאל, למעט מסתננים פה ושם כמו עמית סגל או שי גולדן. אבל אופירה וברקו? הם ימין על מלא, והם אומרים שלמרות שהם ימין הם נגד ביבי. השינוי התחיל במסכי הטלוויזיה וחלחל אלינו מדי שבוע, עוד אורחים אנטי נתניהו, עוד אורחים מהשמאל, ועוד אמירות כמו "אני מצביע ימין ולמרות זאת", וכך לאט לאט חלחלה האפשרות הנועזת: אפשר להצביע ימין, להיות בעד עמדות ימניות מדיניות או כלכליות - ולא להצביע לנתניהו. מהטלוויזיה אל התקשורת, מהתקשורת אל העם, ומהעם אל ממשלת השינוי. אופירה אסייג כמעט במו ידיה הובילה את המהפך.