הסירו דאגה מלבכם, המדינה תצא בסופו של דבר ממשבר הקורונה. זו לא שאלה של אם אלא של מתי. מה שלא ברור הוא מה יישאר כאן ביום שאחרי. בשבוע הבא, בעוד רבעון ובעוד תקציב מדינה.

ממשלת ישראל - זו שהוקמה מתוך מצב החירום שנכפה על כולנו - הפכה תוך זמן קצר למפלצת דו ראשית, רב זרועית, מנופחת ובזבזנית. זו ממשלה המאוישת בשורה ארוכה של תפקידים מומצאים ומגוחכים, ומונהגת על ידי ראש ממשלה שבשיאו של משבר כלכלי דואג קודם כל לעצמו. בין דיון על הטבות המס לבנימין נתניהו, להתייעצות בנוגע לאאודי A6 לבני גנץ, אין להם ממש זמן להסתכל לנו בעיניים.

הגיע הזמן להפנים את המציאות: היום שאחרי הקורונה הוא היום. לא המגפה היא זו שתהרוג אותנו, הממשלה כבר עושה את זה. הנהגת המדינה כבר עושה את זה.
הכנסתם את עולם התרבות לבידוד של ארבעה חודשים. ארבעה חודשים של פחד, תסכול, בדידות, אבטלה, ובעיקר מצוקה כלכלית בלתי נסבלת. אנחנו בשח״ם – ארגון השחקנים בישראל, מכירים מקרוב את הסיפורים על המשפחות שלא מתפרנסות ולא ברור מתי יוכלו לעשות זאת.

כבר שכחנו שהמדינה הזו היא שלנו. נדמה שנבחרינו לא מבינים את עומק המשבר העובר על האזרחים. הממשלה עוטה על עצמה מסכה כבר ארבעה חודשים, מכסה לעצמה את העיניים, אבל לנו היא לא מאפשרת לנשום.

תארו לכם עולם ללא תרבות - בלי מוסיקה, בלי סדרות, בלי סרטים, בלי שירים, בלי ספרים. דמיינו לכם את החודשים הללו בבית בלי מוזיקה ישראלית, בלי טלוויזיה ישראלית, בלי סדרות וסרטים ישראלים, בלי פניני התרבות האהובים עלינו, המערכונים והשירים עליהם גדלנו.  

מישהו כאן לא מבין כנראה את חשיבותה של התרבות, ובעיקר את ההשפעה החיובית והנפלאה שיש לה על רוחו של כל אדם. לאורך השנים ניגשו אלי ברחובות אין ספור נערות ונשים, שרו לי את "גשם" מהסרט הישראלי "עפולה אקספרס", פרגנו והחמיאו. בכל פעם מחדש התרגשתי מהכוח שהצלחתי להעניק להן. הבנתי איך הצפייה בי בסרטים, בסדרות, בהצגות, סיפקה להן מודל להזדהות, בהיותי אישה שמנה שלמה עם עצמי ומצליחה.

בשבוע שעבר, ואחרי ארבעה חודשי המתנה ארוכים, חזרנו לתיאטרון תמונע עם ההצגה "מהפכניות", שבה אני משתתפת. הגעתי מוקדם, עשינו חזרת ריענון, התרגשנו ושמחנו, והקהל יחד איתנו. הוא ישב ממושמע במשך שעה ועשרים דקות, עם מסכה על הפנים ובהפרדה. זו הייתה שעת חמלה, שעת תקוה, שעת אהבה. התיאטרון הוא מקום שבטוח להתקהל בו. אם מקפידים על ההנחיות ומתנהגים בהתאם, הסיכון מינימלי. היום כבר ניתן לומר כי אחרי אותה חזרה מהוססת, התברר שאף אחד לא נדבק בתיאטרון. אלא שעל אף הנתון החיובי, החזרה לשפיות מסתבר הייתה זמנית בלבד. ההגבלות של הימים האחרונים שוב הכניסו את התיאטרון הישראלי להקפאה.

ממשלת ישראל היקרה, תפקידך ואחריותך הוא לדאוג לנו. כ-200 אלף איש מעולמות התרבות והפנאי זקוקים היום לכסף כדי שיהיה להם איך לקנות אוכל, לשלם שכר דירה, להרים את הראש ופשוט להתקיים. תפסיקו להבטיח ולא לקיים, תפסיקו לשקר לנו ולמרוח אותנו. לתשומת לבכם: תחום התרבות אינו כולל רק שמאלנים מפונקים, תל אביבים... אנחנו ערב רב של אנשים, ממקומות ומרקעים שונים, עם השקפות עולם שונות ודפוסי הצבעה שונים. אבל בראש ובראשונה אנחנו בני אדם ואזרחי המדינה הזו. וככאלה אנו דורשים את שמגיע לנו, ועכשיו!

*הכותבת היא יו"ר שח"ם – ארגון השחקנים בישראל