על רקע משבר הקורונה המציאות איתה נאלץ להתמודד בחודשים האחרונים התיאטרון הלאומי הבימה דומה לזו של כל מוסדות התרבות בישראל - חוסר ודאות וסימני שאלה רבים המסרבים להתפוגג. כל פעם שנראה היה שניתן בכל זאת לתמרן בין שלל ההגבלות והאיסורים, מגיעה הנחייה/הנחתה חדשה ומחזירה את כולנו לאחור.

אחרי הכנות מרובות, שינויים והתאמות, התחושה הייתה שהנה אוטוטו אנחנו חוזרים לפעילות. נערכנו לפתיחת התיאטרון הלאומי בהתאם להוראות משרד הבריאות, הקפדנו על ריחוק חברתי וצמצום החיכוך למינימום האפשרי, אפילו הכנסו לשימוש מכונה מיוחדת למדידת חום ללא מגע יד אדם, אלא שהעלייה במספר הנדבקים בתקופה האחרונה שוב הביאה לסגירת התיאטרון.  

וכך, מאז פרוץ המגפה, כ-450 שחקנים, יוצרים ועובדי הבימה, נמצאים בחל"ת, ואיתם גם מעגל רחב יותר. מעגל זה כולל בין היתר סופרים, מחזאים, מתרגמים, מעצבי תפאורות, מעצבי תלבושות ופאות, אנשי תאורה, מאפרים, פרסומאים, קבלנים, ספקים ונותני שירות נוספים שפרנסתם הופסקה באחת, ומתקשים מאז לשמור את הראש מעל המים.

הקורונה מהתלת בכולנו, מי שחשב כי היא בדרכה להיעלם מעולמנו, מבין היום שנצטרך להתנהל יחד איתה לפחות עד למציאת חיסון לנגיף. מצב העניינים המורכב מחייב חשיבה מחודשת ומציאת פתרונות יצירתיים, כן,  גם לתחום התרבות.

אני מודה, קצת קשה לי להבין את הרציונל שעומד מאחורי ההגבלות האחרונות. אם למסעדות מותר לפעול בהיקף של כמה עשרות סועדים ללא מסכות, מדוע התיאטראות נשארים סגורים? השתתפתי כנציג התרבות במפגש עם ראש הממשלה החלופי ושר הביטחון בני גנץ, ושר התרבות והספורט חילי טרופר, וחזרתי על הצעתי לקיים הצגות, סרטים, מופעי בידור, אופרה, מחול ומוזיקה – במקומות פתוחים תחת כיפת השמיים, כולל אמפיתיאטרונים. אין לי ספק, אם רק רוצים, זה אפשרי. במיוחד בעידן הקורונה החוויה של שבירת השגרה ויציאה לאירוע תרבותי מקבלת משמעות עוצמתית יותר, ומהערך המוסף של המפגש הבלתי אמצעי עם תרבות ישראלית אסור להתעלם.

הממשלה/משרד הבריאות/ קבינט הקורונה עסוקים בבלימת ההתפרצות המחודשת, אלא שהתחושה היא שההחלטות מתקבלות רק על בסיס ההיבט הרפואי-כלכלי, תוך זניחת תחומים רוחניים חשובים. אני גדלתי על האמרה "נפש בריאה בגוף בריא", ונראה לי שהגורמים הרלוונטיים מפספסים את המסר - לשמירה על בריאות הגוף בהחלט הם דואגים, אבל מה עם הנפש? גם היא זקוקה למזור.

קבינט הקורונה ודומיו הפכו לקברט הקורונה, ועם כל אהבתי למחזמר (כמנכ"ל התיאטרון הקאמרי לשעבר, אף העליתי בעשור הקודם הפקה בכיכובו של איתי טיראן ובבימויו של עומרי ניצן), מצער שזה המצב. מאותו מחזמר נודע זכור לי במיוחד השיר "כסף מגלגל את העולם" (Money makes the world go around”"), והרושם הוא שגם אצלנו הכסף מרחף מעל כל החלטה שמתקבלת. הגיע הזמן לתת גם לתרבות הישראלית את תשומת הלב הראויה. נפש האזרחים זקוקה לתרבות, על כל פניה. תרבות זה לא רק סדרות בטלוויזיה, ודווקא עכשיו בצוק העיתים נוכחותה נדרשת במיוחד.

אנחנו בישראל צריכים ליישר קו עם ארה"ב ואירופה, שבהן גם בימי הקורונה, תחום התרבות מקבל יחס הולם, כשהאומנים ומוסדות התרבות זוכים לתמיכה כלכלית מאסיבית ולא ניצבים בפני שוקת שבורה. גם פה מתחייב שינוי בגישה וסיוע כלכלי, ועכשיו.

הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב בחר לסיים את יצירת המופת "גן הדובדבנים" במשפט "ואת האדם שכחו...", וזוהי בדיוק המהות. קבינט/קברט הקורונה, לטיפולכם המיידי.

*הכותב הוא מנכ"ל התיאטרון הלאומי הבימה מטעם נאמני בית המשפט המחוזי, יו"ר ומייסד המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין, והמנהל האמנותי שלJaffa Fest  - פסטיבל יפו הבינלאומי לתיאטרון מטעם תיאטרון גשר