בישראל נחקקו חוקי עבודה רבים המגינים על העובדים ונאכפים - ברמה כזו או אחרת - באמצעות בתי הדין לעבודה. בכלל אלו חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק שכר מינימום וחוק איסור אפליה. כלומר, המעסיק מחויב על פי חוק לשמור על זכויות העובדים וביטחונם על פי חוק ואם יחרוג מכך יוטלו עליו סנקציות עד כדי ענישה פלילית במקרי קיצון. לכאורה, גם בעידן בו במקומות עבודה רבים אבדה הגנתם של החוזים הקיבוציים, נדמה כי העובדים בכלל והעובדים בתעשיית המדיה בפרט, יכולים לחוש בטוחים יותר.

אבל כל זאת לכאורה בלבד, ועובדה היא שאנו עדים להתארגנויות עובדים אפילו בארגוני ההיי-טק המתגאים בתנאי העסקה מצוינים, ובוודאי בארגוני תקשורת, בהם מבינים העובדים שאלמלא יתלכדו יהיו נתונים לחסדי ההנהלות (ראו סכסוכי העבודה שהוכרזו בחודש שעבר בידיעות אחרונות ובערוץ 10). כך, לדוגמה, אין עוד הפרדה ברורה בין שעות העבודה והמנוחה, שכן הטכנולוגיה מאפשרת זמינות 24/7 ולכן עובדים עדיין צריכים להילחם על שעות העבודה שלהם או לקבל פיצוי הולם על עבודה מסביב לשעון.

אמנם רבים מהעובדים השכירים מצאו דרך להחזיר לעצמם חלק מהביטחון התעסוקתי דרך התאגדויות, אך יש פלח שלם של עובדים שזוכה לפחות כותרות, על אף שביטחונו התעסוקתי בסכנה גדולה. אלו הם הפרילנסרים, או בעברית - "העובדים העצמאיים". לפי סקר שנערך בשנת 2013 בארה"ב, ב-2020 כ-40% מכלל העובדים בארה"ב יהיו במעמד של "עובדים עצמאיים".

מגמה זו הולכת ותופסת תאוצה גם בישראל. בשונה מהשכירים במקומות העבודה המוסדרים, הפרילנסרים אינם מוגנים על-ידי הוראות חוקי העבודה למעסיקים והם אינם מאוגדים בהתאגדויות עובדים. מצב זה מוביל לחוסר ביטחון תעסוקתי תמידי: מי מבטיח שיקבלו את הפרויקט הבא? ואם לא יקבלו, מהיכן תיכנס המשכורת החודש? מתי יגיע התשלום על העבודה שעשו (שוטף אחרית הימים)? מי יגן עליהם כשלוחות זמנים של פרוייקט מתארכים והם מקבלים תשלום גלובלי? וכמובן גם שאלות ארוכות טווח, ובראשן השאלה מי יבטיח את ביטחונם הסוציאלי?

הארגונים הגדולים במשק ובכללם ארגוני התקשורת, משתמשים יותר ויותר במיקור חוץ ונעזרים רבות בעובדי קבלן, פרילנסרים ואף בחברות מחו"ל בהן עלויות עבודה זולות. פחות ופחות מעוניינים המעסיקים להחזיק עובדים קבועים משלהם המכבידים על הוצאות הארגון, והם חותמים על הסכמי פרילנס מקפחי זכויות גם עם עובדים, אותם הם מפעילים באופן קבוע (נזכיר כי בחודש שעבר הוסכם כי ערוץ הספורט יפצה עובד לשעבר שטען כי הועסק כפרילנסר פיקטיבי). כך, בשקט בשקט, אנו חוזרים למצב שאפיין את ראשית המהפכה התעשייתית של דורשי עבודה רבים, שאינם מאוגדים ואינם מוגנים על ידי החוק. נכון, הפעם הם משכילים יותר, רובם עובדי צווארון לבן שאינם נראים כמו פועלי פסי הייצור טרום עידן זכויות העובדים, אבל הם דומים באופן מדאיג מבחינת זכויותיהם.

יש כאלה המרגישים כלואים בעבודה והפרילנסריות יכולה לקרוץ להם, כאשר ה-Free בתוך המילה  "פרילנס" רומזת להם שחרור מעול. אך כפי שכבר כתב יעקב גלעד בשיר הידוע של 'בנזין': "חופשי זה לגמרי לבד". שאלת ה"לבד" של הפרילנסרים צריכה לגעת בכל אחד מאתנו. גם אם אין זה ההווה של מרבית העובדים, לשם הולך העתיד של לא-מעט מהם.

ד"ר עדנה רבנו היא מרצה בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה