הפלת משטר אסד מרכזת בשעות האחרונות את תשומת הלב התקשורתית, אבל אותי סוריה לא ממש מעניינת כרגע. מלחמת האזרחים שיכולה חלילה לפרוץ בישראל, מטרידה אותי הרבה יותר. מכאן אני קורא לעצור את השיסוע והפילוג בחברה הישראלית, שהוא כבר הרבה מעבר להתגוששות בין מחנה "רק לא ביבי" לבין מחנה "הביביסטים".

אולי כבר התרגלנו, אבל מלחמת חרבות ברזל ממשיכה כל העת להתנהל והיא ממש לא "מלחמת התקומה". רק אתמול הותר לפרסום כי קצין צה"ל, סרן אברהם בן פינחס ז"ל, נפל ברפיח – והוא מצטרף לרשימה ארוכה וכואבת של הרוגים ונרצחים, אנשי כוחות הביטחון ואזרחים, לצד פצועים רבים בגוף ובנפש. זה כמובן עוד לפני שהזכרנו עשרות אלפי רקטות, טילים וכטב"מים ששוגרו לעבר ישראל.

סימני השאלה סביב גורל החטופים והנעדרים בעזה, ממשיך לרחף באוויר. אם נוסיף למשוואה את הקרעים והשסעים על רקע ניהול המערכה, המהפכה המשטרית, פיטורי שר ביטחון ואיומים בפיטורי בכירים נוספים, הכרזות שרים וחברי כנסת על חזון הקמת התיישבות יהודית ברצועה, וראש ממשלה שניצב לקראת עדות במשפטיו – נקבל תסריט שגם אלפרד היצ'קוק מתקשה היה לכתוב. במאמר זה, אתמקד בשלוש סוגיות מתוך הרשימה.

החטופים, השבויים והנעדרים
במשפט קצר: אות קלון בהיסטוריה של מדינת ישראל בפרט והעם היהודי בכלל. 430 יום, ואנחנו עדיין עם 100 חטופים וחטופות במנהרות בעזה, כשכל יום שעובר הדם בשעון החיים שלהם ושלהן הולך ואוזל.

הסכם הפסקת האש מול לבנון
בבסיס ההסכם בצפון עומדת השאלה מדוע מבצעת ממשלת ישראל שוב את אותה הטעות ממלחמת לבנון השנייה ב-2006? המלחמה ההיא וזו הנוכחית, הוכרזו "רק" כנגד ארגון חיזבאללה ולא נגד מדינת לבנון – ומדובר בטעות חמורה! בזמן שארגון הטרור עושה בלבנון ככל העולה על רוחו במישורים המדיניים והביטחוניים, כולל הפיכת המדינה לבת חסות איראנית, נוהגת ישראל כאילו היא שוכנת בין נורבגיה לשבדיה.

אז איך הסכם הפסקת האש הוא מול לבנון, נגדה כלל לא הכרזנו מלחמה? כדי שממשלת ישראל תכריז שהיא אינה נושאת ונותנת עם החיזבאללה, ממשלת לבנון חותמת והחיזבאללה אמור ליישם. כמו שאני רואה את הדברים, התבשיל ממתכון כזה יהיה רק לטעמו של חיזבאללה אשר יתארגן מחדש, יבחן כל יום את רצינות יישום ההסכם ובהדרגה ישוב לעמדותיו עד הגבול עם ישראל. ארגון הטרור השיעי יעשה זאת בסבלנות ובזחילה איטית – יש לו את הזמן.  המונח "בסאבר" בערבית פירושו "סבלנות וסובלנות", כי הרי רק ליהודים תמיד אין זמן ותוכניות לטווח ארוך. השורה התחתונה כאן אחת: ההסכם יצליח או ייכשל מבחינת ישראל בשיוט מתמיד בין האומץ, הכוונה והיכולות לאכוף אותו.

אומץ – מנהיגות ישראל כשלה ממאי 2000 (הנסיגה/בריחה מלבנון) והמשיכה בקיץ 2005 (הבריחה/נסיגה מעזה). שום אומץ מנהיגותי לא נתגלה מאז מול איוש עמדות חיזבאללה אשר השליכו קליפות בננות על סיורי צה"ל, או מול עמדות חמאס שהתבססו לאורך הגדר במקום המשטרה הפלסטינית. בשני המקרים נוכחות האויב הייתה בניגוד להסכמים: בלבנון, זו הייתה הפרה של החלטת האו"ם 1701; ואילו בעזה הייתה זו הפרה של הסכמי אוסלו, כשהוסכם על רצועת ביטחון של 100 מטרים מהגדר שבה אסור יהיה על המשטרה הפלסטינית לנוע עם נשק – החמאס עשה זאת.

הכוונה לאכוף – ישראל אפשרה את קיומו של מעבר רפיח בין מצרים לרצועה, ושוב בניגוד גמור להסכמי אוסלו. בגבול לבנון התעסקנו עם אוהל של החיזבאללה שהוקם בשטח מדינת ישראל כאילו אנו עוסקים בשיפוט משחק כדורגל וממתינים לצוות ה-VAR. חיזבאללה אהבו את זה, כי זה היה חלק מההכנות שלהם לפלישה, בדיוק כמו הפגנות ההמונים על הגדר בעזה.

היכולת לאכוף – יכולת זו בנויה ממספר רבדים. ראשית, היתר לכוח הטקטי בשטח להגיב מיידית: מחבל חמוש ליד הגדר דינו כדור בראש. שנית, סדר הכוחות בשטח ותפיסת הגנה עם תוכנית מול האיומים שאינם בגדר ביטחון שוטף של חדירת חוליית מחבלים בודדת. במקרה של ההסכם היום מול לבנון, הרי שהמבחן יהיה אם ישראל תשתמש ותממש את כוחה ברצועת החיץ שתסוכם באופן אכיפה פעילה ולא מילוי מחברות של תלונות אצל המשקיפים מהאו"ם. ביכולת לאכוף יש להוסיף גם את סדר הכוחות של צה"ל למענה הולם, ובמקביל להתמודד בשתיים או שלוש זירות לחימה (ב-1967 ישראל נלחמה במקביל בשלוש זירות לחימה במגע, ועוד לפחות זירה אחת מרחוק).

אם מדינת ישראל לא תפגין בצפון את תיאוריית "בעל הבית השתגע", אנחנו נמצא את עצמנו בעוד פרק זמן של 7-4 שנים, באותו המקום בו היינו ב-6 באוקטובר.

רצועת עזה
תגובת מדינת ישראל ביממות הראשונות שאחרי אירועי ה-7 באוקטובר הייתה בעיניי רצף טוטאלי של כישלונות, שנבעו מכמה וכמה סיבות, אובייקטיביות וסובייקטיביות. הראשונה לכאורה אובייקטיבית: הלם. כל המערכות לקו בהלם לאור האירוע המביש במהלכו ישובים היו תחת שליטת המחבלים כיממה, כשהמונים המונים נחטפו או נרצחו. יחידות צה"ל, כולל מסוקי התקיפה, היו במבוכה נוכח העובדה שאין תורת לחימה או טכניקה ברורה ללחימה בשטחנו, ללא יכולת הבחנה בין עמית לטורף.

למעלה משנה חלפה, וגם בדצמבר 2024 עודנה נמשכת הלחימה. לא משנה כמה נהרוג ממחבלי החמאס, אות הקלון של 100 חטופים שבויים ונעדרים תלויה על צווארנו. לכן, וביתר שאת, בעקבות ההסכם בצפון ו"ניתוק" בין הגזרות, יש לצאת מיידית לקווי ה-6 באוקטובר בתמורה לעסקה בפעימה אחת שתחזיר את כל מי שמחוזקים בעזה הביתה – זאת ללא שום תנאים נוספים, למעט התחייבות של מצרים לחסום את ציר פילדלפי ולא לפתוח את מעבר רפיח.

אם יש סיכוי כלשהוא לעסקה כזו, מדינת ישראל חייבת מוסרית לקיימה באופן מיידי. אני סבור כי הדיבורים על החזרת ההתיישבות היהודית לרצועת עזה לקוחה מהז'רגון המשיחי. חבל שראש הממשלה אינו מצהיר באופן פומבי וחד משמעי כי הוא מתנגד לה. אז מה צפוי לנו הלאה? אני מניח שמהכתוב לעיל כבר הבנתם לגבי אביב 2025.

עוד ב-

יוכבד ליפשיץ, שפגשה את מתן צנגאוקר בעזה, העבירה מסר

לכתבה המלאה

*הכותב, הוא אלוף (במיל'), איש עסקים בתחום האנרגיה והתשתיות, חוקר מנהיגות ואקלים ארגוני, ופעיל חברתי למען הקהילה. בעל תואר דוקטור בסוציולוגיה ובמדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה.