שמי כרמית וכששואלים אותי מאיפה אני, התשובה הראשונה שלי היא תמיד "מניר עוז", למרות שכבר שנים רבות אני לא גרה שם. ניר עוז זה בית. זה המקום בו נולדתי, בו הוריי באו להקים קיבוץ ומשפחה, וחברים מהקיבוץ שמרו עליי בלינה המשותפת, שמרו על שערי הקיבוץ, גידלו ולימדו אותי את הדברים החשובים באמת.

בשונה משנות ילדותי, ניר עוז זה גם המקום מעליו מרחף איום בטחוני מאז שנת 2000. "איום בטחוני" זה מונח שמקפל בתוכו חיים תחת קסאמים, פצמ"רים, ירי מהגדר, בלוני נפץ, שדות שרופים, צבע אדום. איום בטחוני אומר גם חרדה בלתי פוסקת, ילדים שחוזרים להרטיב כי הם מתים מפחד, קהילה שלמה שהיא גם חסונה וגם מטופלת במרכז "חוסן", אנשים רבים שאורזים מזוודה כשהמצב מסלים מבלי לדעת מתי יחזרו. 

בשבעה באוקטובר, המציאות הביטחונית הזו הפכה מרעש רקע מאיים שאפשר לפעמים להדחיק אותו, לסרט אימה שפרץ לבתים של כולם, על אף הגדר החכמה והיקרה. לקיבוץ הגיעו מאות מחבלים במטרה לרצוח ולחטוף, ואיתם המוני עזתים שבאו לבזוז ולשרוף. אנשי הקיבוץ נותרו לבדם. האזהרות וההרתעות לא הגנו, גם כוחות הביטחון לא היו שם. "הפקרות" זו מילה עדינה לתאר זאת, אך גם היא, עם הזמן, התרוקנה ממשמעות.

מהקהילה הקטנה שבה גדלתי, נחטפו ונרצחו 117 אנשים והמקום הושחת לבלי היכר. אני בספק אם אי פעם נצליח להבין עד הסוף את גודל וזוועת האירוע הזה. אך כדי שנרגיש זאת לרגע, אני רוצה לקחת אתכם בדמיון לבית הוריי ולבית של אחי. באותה שבת, 6:29 בבוקר, כולם התעוררו מרעש בלתי נתפס ומאזעקות "צבע אדום". כולם נכנסו לממ"דים. הם פחדו. אני קוראת את הפחד במהירות בה התכתבנו. אני שומעת את הפחד בהקלטות הקוליות של אלעד. אני שומעת את הירי. אני שומעת שהוא מבין שיש מצב שהוא לא יצא מזה בחיים. הוא עונה לי לשיחת טלפון אחרונה, אומר "אני לא יכול לדבר, יש מחבלים בבית" ומנתק. אחר כך אני לא שומעת ממנו יותר וגם לא שומעת עליו מידע חדש יותר מחודש, בו הוגדר כנעדר. באופן אבסורדי, הבשורה שהוא חי וחטוף, היתה משמחת כל כך. היום, 160 ימים לתוך התופת, אפילו את זה כבר אינני יודעת . 

באותו בוקר, מאמא שלי אני שומעת טון אחר, היא פחות דואגת, יותר מנוסה ומיומנת בהדחקה. היא כותבת לי "נעלנו את הבית ואנחנו בסדר". אני נרגעת קצת. כמה שעות אחר כך, כבר לא תהיה קליטה. מחבלים נכנסו לממ"ד, בלי שום קושי. הם פצעו את אבא שלי ברגל, אמא שלי נחטפה. הניידים שלהם נלקחו והם לא יכלו להזעיק עזרה. אולי עדיף ככה עבורם - לא לדעת שגם אם היו מנסים, לא היה מי שיעזור. אבא שלי נשאר לבדו פצוע בממ"ד, יומיים אחר כך הודיעו לי שהוא נרצח. אבל כשאמא שלי חזרה מעזה ושאלה: "מה?! הוא מת? הוא הרי רק נפצע ברגל," הבנתי שכנראה אפשר היה לטפל בפציעה הזו ולהציל את חייו, כמו את חייהם של אחרים בקיבוץ, לו רק היה מי שיעזור.
 
כשאמא שלי חזרה אחרי 49 ימים מהגיהנום, היא סיפרה על החטיפה האלימה, על האופנוע שעליו לקחו אותה, על הנפילות הרבות והכואבות בדרך לעזה, על האכזריות וההתעללות הנפשית, על הרעב, על האימה הבלתי נתפסת. על הסבל. הסבל ניכר עד לרגע זה. היא חזרה מעזה עם גוף שבור וחולה ועם לב שבור על כל האובדנים: אובדן בעל, בן חטוף, אובדן בית, אובדנם של חברים רבים כל כך, קהילה עקורה ומעל הכל שוב מרחף - אובדן הביטחון. כי כאשר הביטחון הבסיסי בבית שמגן, ביישוב, בצבא ובמדינה לא מתקיים - מה יכול לגרום לאדם להרגיש בטוח? מה יוכל לשקם את בטחונן של קהילות אם חלקים מהן נמצאים מעבר לקווי אויב?

אחי אלעד, אזרח במדינת ישראל, נמצא 160 ימים בשבי. איתו נמצאים קשישים, נשים, שני ילדים, גברים, חיילות וחיילים. כולם אזרחים עליהם המדינה לא הצליחה להגן. חלקם נרצחו בעודם בשבי. כיצד מדינת ישראל יכולה לספק הגנה ובטחון לחטופים כאשר הם בעזה? כיצד היא יכולה להבטיח את חזרתם ושלומם?

כולנו רוצות ורוצים לחיות בביטחון. לדעת שנוכל לגדל את ילדינו בשקט, ושתהיה לנו אפשרות לחיות כאן גם בעתיד. השיח הקיצוני לאחרונה, מציב משוואה כאילו מי שמעוניין בהחזרת החטופים בעסקה אשר יהיו לה מחירים כואבים, נוהג בחוסר אחריות ואינו דואג לבטחונה של מדינת ישראל כולה.
 
השיח הזה משמיט במכוון עובדות חשובות: הראשונה, האחריות של הממשלה לבטחונם של כלל האזרחים, כולל הנרצחים והחטופים, ביום השבעה באוקטובר ובכל הימים שחלפו מאז. במילים אחרות: השבת החטופים אינו מעשה של חסד, אלא מילוי החובה הבסיסית של המדינה כלפי אזרחיה. אי השבתם תפר את ההתחייבות שהיא בסיס קיומנו כחברה והמחיר על כך הוא הגבוה ביותר. שנית, התעלמות מהעובדה שלישראל ישנה יכולת להיערך בצורה אחראית ומושכלת למחירים ולהשלכות, באופן אשר יגביר את בטחונה של המדינה ואת חוסנה הלאומי.

שלישית, לא מספרים לציבור שקיים מתווה החזרת חטופים שזכה לתמיכה כוללת של ראשי מערכת הבטחון, האנשים שבטחונה של המדינה היא משימת חייהם. גיבוש המתווה הזה מעיד על כך שהדבר אפשרי ולא מסכן את קיומה או את בטחונה של מדינת ישראל. מתווה להחזרתם של החטופים מכיל בתוכו גם את מרכיבי הביטחון השונים וגם את התקווה לעתיד. חזרתם של החטופים תבטיח בראש ובראשונה את ביטחונם הפיזי, את תהליך השיקום של החיים ואת קבורתם בכבוד של הנרצחים. חזרתם היא תחילתו של תהליך בנייה מחדש של האמון בין המדינה לאזרחיה, שהוא החוסן הלאומי שלנו, ומרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון האישית. הדיון על "היום שאחרי" וחתירה להסדר מדיני יאפשרו עתיד בטוח יותר עם אפשרות להביט קדימה.

אני קוראת מכאן לראש הממשלה להעניק מנדט אמיתי לראשי מערכת הביטחון, לשאת ולתת עבור הנכס החשוב ביותר של מדינת ישראל: חיי אדם. חיי האדם שעליהם אנו מדברים הם חיי האזרחים החטופים שנמצאים בעזה אך גם חיי האזרחים שאינם חטופים, ומייחלים לידיעה שמדינת ישראל תספק להם תמיד הגנה ובטחון. אני קוראת לציבור הרחב - השמיעו את קולכם למען החזרת החטופים, למען שחרורם במתווה אשר יגביר את החוסן שלנו ולמען בניית עתיד בטוח המבוסס על הבנות. אני מבקשת לשנות את השיח לגבי החטופים - משיח של "אנחנו הציבור, לעומת הם החטופים" לשיח של ערבות הדדית. לא רק מפני שהנורא מכל היה עלול לקרות לכל אחד מהיושבים בחדר, ולחלקנו קרה, אלא מתוך הבנה שאם היקרים לנו לא יחזרו - אף אחד מאיתנו לא בטוח ולא יוכל לסמוך על הגנה ועל חילוץ. כדי לייצר לנו ביטחון עתידי - אין אפשרות אחרת אלא להחזיר אותם.

זוהי דרכה של ישראל בה מתקיימים ערכים של רעות וערבות הדדית, זוהי דרכה של היהדות אשר מצווה עלינו לא לעמוד על דם רעינו ומצווה על פדיון שבויים. זוהי דרכה של אומה חפצת חיים בה הערך העליון הוא ערך החיים. עלינו לומר בקול ברור: החזרת הביטחון היא בראש ובראשונה החזרת החטופים. זוהי התקווה והדרישה שלנו.

עוד ב-

יום האישה הבינלאומי בכנסת: "דמיינו שזו הבת שלכם יושבת שם"

לכתבה המלאה

הכותבת: כרמית אחות של אלעד קציר שכלוא בשבי החמאס והבת של חנה קציר ששוחררה משבי החמאס