בשבוע הבא יחול יום השנה לפטירתו של המנהיג החרדי-ליטאי הרב שך שחל בשבוע בו תציין ממשלת הימין שוב את זכייתה בשלטון ויש בזה אקט סמלי. לפני 33 שנה נישא "נאום השפנים" המפורסם של הרב שך הנחשב למעמד הר סיני פרטי של החברה החרדית שבו נחקקה הדיברה "לא תכונן ממשלה עם השמאל".

ניצחון הימין בבחירות אלה הוא בזכות הברית החרדית הקשורה בקשר תרבותי עמוק עם הליכוד. היום כבר אין מקום לספק: החרדים קשרו את גורלם בימין. בימים אלה מציינים שנה לפטירתו של ישי ווינר, עיתונאי חרדי וותיק שכתב בעיתון "יום השישי". ויינר סבל ממחלה קשה וגופו החל לבגוד בו בהדרגה עד שקרס לחלוטין.

ויינר הכיר את הציבור החרדי על בוריו וכל שאלה ששאלתי אותו היה מלווה בהסברים ודוגמאות ומנמק את טיעוניו באופן מעורר השתאות. הוא היה מקור שופע לכתבי מפלגות ולענייני חרדים וכתובת מבוקשת לחוקרי העולם החרדי שביקשו שיפתח בפניהם צוהר לעולמם המופלא של החרדים.

במהלך השנים האחרונות נפגשנו בביתו בבני ברק, שוחחנו והתכתבנו במסגרת מחקריי על העולם החרדי. את הכול דאגתי לתעד. חלק מתיעוד המפגשים הנחשפים כאן לראשונה מספקים הפעם הצצה לאירוע מכונן בתחילת שנות התשעים שהתרחש בעת ששימש ויינר כתב פוליטי מטעם עיתון "יום השישי". האירוע הזה נצרב בזיכרון הקולקטיבי בשם "נאום השפנים" של הרב שך הנחשב למעמד הר סיני פרטי של החברה החרדית.
 
צילום מסך: ערב חדש ערוץ 1

מעניין איך הייתה נראית המציאות הישראלית כיום, אילו המנהיג בעל העוצמה היה מפעיל את כוחו כדי להביא לאיחוד אמיתי של המחנה החרדי ולעודד דיאלוג בין החרדים לחברה החילונית. סביר להניח שאילו היה עושה זאת, היחסים בין החרדים למדינה היו טובים יותר והייתה טמונה בהם הרבה יותר תקווה. האירוע המכונן של התקופה היה "התרגיל המסריח" של 1990. שר האוצר אז, שמעון פרס מהמערך, הוביל עם דרעי מהלך להפלת ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר.

פרס קיווה שלאחר הפלת  הממשלה תוקם ממשלה צרה בראשותו. במידה רבה השליך את יהבו על הרב שך, שנחשב בעל עמדות מדיניות מתונות. לכן העריכו  פרס ודרעי שדגל התורה תתמוך במהלך ובעזרתה יצליחו לגבש רוב  שיאפשר להקים ממשלת שמאל צרה. לאחר שהתברר כי הערכה זו נשענה על בסיס רעוע שילמו שניהם מחיר פוליטי. פרס החמיץ הזדמנות להתמנות לראש הממשלה, ודרעי איבד מכוחו בעקבות הכישלון של המערך וגם יחסיו עם הליכוד הצטננו. במידה רבה, הרגע שבישר על כישלונם של שני האשפים הפוליטיים היה עצרת שכינסה דגל התורה ביד אליהו ב־26 במרץ 1990.

בידי המפלגה היו שני מנדטים בלבד, אבל הכול חיכו למוצא  פיו של מנהיגה הישיש, שקבע איזו מפלגה תרכיב את הממשלה הבאה. הרב שך דיבר בשפתו האופיינית, עברית מהולה ביידיש, והעיתונאים  שסיקרו את העצרת - ישראלים וגם נציגי העיתונות העולמית  מקנדה, צרפת, שוודיה וארצות הברית - הבינו אותו באופן חלקי. בתחילת הנאום נראה הרב כמי שהובל אל הדוכן בעל כורחו ועסק בעיקר בהתנצלויות: "באמת, אני אגיד לכם, אני לא התכוונתי לדבר, לא כיוונתי לדבר לפני הציבור הגדול הזה ברוך השם... אני התפללתי  וחשבתי מה אני כבר יכול להוסיף?".

הפתיחה הזאת הותירה את הכתבים מתוסכלים, הם באו ליד אליהו בשביל כותרת פוליטית  והחלו לשמוע יידישקייט ותוכחות מוסר מהרב הישיש. ואכן, הרב שך  דיבר על חוסנו של העם היהודי והסביר כי הסוד טמון בכוח התורה ולא בכוח הנשק. חלק מהעיתונאים קמו ועזבו. חלקם נשארו, אבל  התחילו לאבד עניין, בפרט לאחר שהרב עבר ליידיש. העיתונאים לא  היו מודעים לכך שעם השינוי הלשוני הרב גם שינה תדר. הוא תקף  את החילוניות, לאט לאט התקרב לביקורת נוקבת על המערך ולמעשה היה בדבריו יותר מרמז בנוגע להחלטתו בסוגיה שעל הפרק.
 
"מה הקולטורה שלך? אנגלית? זה יודעים גם עובדי כוכבים ומזלות. אם  אין לך קשר עם אביך אתה מוכרח להיאבד. אלו החילונים, רק פוטבול  יש להם בראש," אמר הרב שך ביידיש. "לצערי, רוב חברי לא היו בדעתי. העיתונות הישראלית, שציפתה מהרב שך לתשובה ברורה בעניין שולי - האם תצטרף ש"ס לממשלה - התאכזבה מכך שלא קיבלה אותה ולא העמידה את התזה של הרב  שך למבחן ולוויכוח ציבורי, שהיא הייתה ראויה להם". מספר ישי ויינר.

בין העיתונאים המאוכזבים בהיכל היו אמנון לוי מהעיתון "חדשות" וירון דקל מגלי צה"ל, שלמעשה לא הבינו דבר מהנאום, שתובל בביטויים כמו ("קולטורה") תרבות (ו"פאנאטיקער") קיצוני, פנאט. "מה הוא אומר?" שאלו העיתונאים החילונים את ישי ויינר, פרשן העיתון החרדי "יום השישי". "הוא הכניס למערך," השיב ויינר. "הוא אמר במפורש שהמערך ניתקו את הקשר עם אבותיהם." עיתונאי אחד הקשה: "אבל הוא גם אמר שלא חשוב עבר הירדן?" ויינר: "כן, אבל אמר במפורש חזירים ושפנים ואיפה מגדלים אותם."
 
בשעת הנאום שרר שקט מוחלט באולם הגדול. איש מעשרת  אלפים הנוכחים בשחור לא השמיע ציוץ. דקות ספורות לפני שהרב שך פתח בדבריו רעדו הקירות. הקהל עמד על רגליו וקידם את פניו של המנהיג בשירה אדירה. אחריו נכנס ברוב הדר הרב עובדיה יוסף,  שמאחוריו השתרך אריה דרעי. גם הרב יצחק פרץ זכה לתשואות רמות. פרץ אמנם רחש נאמנות לש"ס ולמנהיגה הנערץ, אבל נאמנותו  לרב שך עלתה עליה. הוא ורבים אחרים לא חלקו על גדולתו של הרב  יוסף כפוסק, אבל הספרדים ראו בעצמם בעלי חוב של כבוד לליטאים, שכן כל ידיעותיהם בתורה באו להם בזכות הישיבות שהקימו להם  האשכנזים (גם היום רבים מהם עדיין חשים כך, אם כי אט אט הם  משתחררים מהתלות באשכנזים). האשכנזים, ובעיקר הליטאים, נחשבו למדנים ואילו הספרדים חשו כתלמידיהם.  נאומו של הרב שך שמר על יחסי הכוחות האלה. המנהיג הליטאי כפה את רצונו על הרב עובדיה יוסף, שרק שבוע וחצי קודם לכן אישר כי ש"ס תמלא את חלקה במה שכונה לימים: "התרגיל המסריח" ותסייע למערך להפיל את הממשלה.  

בקרן זווית של האולם ישבו שניים מגדולי הפוסקים האשכנזים, הרב יוסף שלום אלישיב והרב שלמה זלמן אוירבך, שבאו כדי לכבד  את המנהיג. ענייני מפלגה וסכסוכים פוליטיים היו לזרא בעיניהם, אבל הרב שך הכריז על השתתפות חובה ולא הותיר להם ברירה. בשם  אחדות המחנה גויסו כולם בצו 8. לאחר שסיים את דבריו ירד הרב שך מהדוכן ותפס את מקומו בין  הפוסק האשכנזי הרב אלישיב לפוסק הספרדי הרב יוסף. הוא הביט  בסקרנות בקהל האלפים שגדש את האולם. על הדוכן עלו נואמים  נוספים, כמו נאמנו האדמו"ר מבעלזא אבל הכול ידעו שאת ההחלטות  מקבל הרב שך וכי הרבנים וראשי החצרות שישבו על הבמה ינהגו לפי  מוצא פיו. אחד מהם היה הרב יוסף, שצייתנותו לרב שך היתה ללא  סייג. אהבה גדולה לא שררה בין השניים, אבל מר"ן הכיר במעמדו  הרם של הרב שך, כיבד את החלטותיו וגם הכיר טובה למי שהקים את  ש"ס ורומם את קרנם של בני עדות המזרח. בנאומו באותו ערב גולל  הרב יוסף את סיפורם של החוזרים בתשובה והבטיח כי ש"ס תתאם את  מהלכיה עם דגל התורה גם בעתיד.
 
ישי ויינר אומר כי "העיתונאים שסיקרו את הנאום התמקדו בתקיפה המרומזת של המערך בנאומו של הרב שך. אבל את הכרעתו בסוגיה הפוליטית מסר מנהיג  דגל התורה רק אחרי הנאום. לא כולם הבינו שמוקד הנאום לא היה המצב הפוליטי, אלא ניסיון להעביר את עיקרי האמונה החרדית לציבור הישראלי".  

בעוד הכתבים החילונים התמקדו בהתקפה של הרב על המערך, ויינר הסביר להם שלמעשה טמונה בנאום כותרת אחרת. "מיכאל  טוכפלד, כתב קול ישראל, וירון דקל דיווחו שמסתמן שהרב  שך לא יתמוך בפרס והתייחסו רק לרמיזות הפוליטיות בדברי הרב. אמנון לוי פרסם ב"חדשות" כתבה נרחבת, שבה עמד על המשמעות  ההיסטורית של הנאום. הכותרת ב"חדשות" ביום המחרת שיקפה  נאמנה את רוח הדברים: "הרב שך תוקף את המערך והקיבוצים: 'במה הם בכלל יהודים?'".

ללא הרב שך, הרב עובדיה יוסף מנהיגה של ש"ס התקשה מאוד להתחייב. כניסה לממשלה הייתה מתפרשת כיציאה בגלוי נגד הרב שך, ולכן שמר הרב יוסף על עמימות ולא נתן לפרס תשובה ברורה. במצב זה עדיין לא היה לפרס רוב. הוא פנה לסיעתו הטרייה של יצחק מודעי - הסיעה לקידום הרעיון הציוני - והבטיח לחבריה הבטחות מפליגות. משכשל המשא ומתן עם הסיעה כולה, התמקדו המאמצים בניסיון להגיע להסכם עם אחד מחבריה - חבר  הכנסת אברהם שריר. לפי פרסומים, לשריר הובטחו מינוי לשר ושריון  ברשימת המערך לכנסת הבאה.

"עד לנאום המכונן ההוא היה מקובל שהפוליטיקאים החרדים, כדוגמת ח"כ אברהם שפירא, השמיעו הצהרות לוחמניות והמנהיגים  הרוחניים למדו תורה," מציין ויינר. "פתאום המנהיג הרוחני גילה שהוא לא רק תלמיד חכם, אלא גם מנהיג פוליטי לוחמני, כריזמטי  וסוחף. מאותו ערב המעמד של הרב שך זינק בתקשורת הישראלית ובציבור.

במישור הפוליטי, החלק הראשון של 'התרגיל המסריח' הצליח  וממשלת שמיר הופלה. אבל הנאום הבהיר לפרס ולדרעי, לתדהמתם, שהרב שך מתנגד בחריפות להקמת ממשלת שמאל. כדי לסכל הקמת  ממשלה צרה בראשות פרס חבר הרב שך ליריבו המר הרבי מלובביץ' ושניהם יחד כפו הקמת ממשלה צרה בראשות שמיר".

"התרגיל המסריח" לא היה התבוסה האחרונה שהנחיל הרב שך  לפרס. ב־1996 התמודד פרס על ראשות הממשלה מול בנימין נתניהו. בתחילת אותה שנה סבל הרב שך מדלקת ריאות קשה. בגלל המחלה הוא ישן כמעט לאורך כל היום וגם בשעות שבהן היה ער התקשה  לתקשר עם הסובבים אותו והתנתק מהפוליטיקה. אלא ששבועות  ספורים לפני הבחירות, שהיו במאי, חל שיפור מדהים במצבו של הרב שך.

עוד ב-

המהפך של גפני: הרב שך היה נגד, הוא דווקא בעד

לכתבה המלאה

לשיא כוחו הוא הגיע שלושה ימים לפני הבחירות, אז פסק מפורשות שיש להצביע בעד נתניהו ואילץ את כל יתר מנהיגי אגודת ישראל ודגל התורה ללכת בעקבותיו. להחלטה של הרב שך הייתה תרומה חשובה לניצחון הדחוק של נתניהו. אחרי הבחירות שב הרב שך ושקע בשינה ממושכת.