עוזי דיין, אלוף במילואים וסגן הרמטכ"ל לשעבר ומי שכיהן כראש המועצה לביטחון לאומי ושהיה מפקד פיקוד המרכז משחזר את רגעי האימה הגדולים של המלחמה ההיא. במשך שנים רבות שירת בסיירת מטכ"ל, פיקד עליה, והיה שותף לאחדות מפעולותיה הבולטות ובריאיון חג מיוחד ל-ice במלאת 50 שנים למלחמת יוה"כ, מדבר דיין על צלקות המלחמה ומתגעגע לחברים לנשק שלא חזרו משדות הקרב וחולק תובנות בעקבות מלחמת יום הדין שמציינת היום כבר חמישה עשורים ואומר: "עלינו לשמר את הנכסים האסטרטגיים שלנו ולבנות ולהפעיל את הכוח הצבאי על פי היכולות של האויב ולא על פי תקוות שווא והערכות אופטימיות של כוונותיו".

איפה תפסה אותך המלחמה?
אנחנו אומרים בתפילה: "'מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה...' (מתפילת כל נדרי) יום הכיפורים בשנת 1973 חל בשבת. ביום שישי הגעתי לז'נבה, תחנתי האחרונה בסוף שבוע של בדיקות מוכנות להתקפת טרור בשגרירויות באירופה. שם פגשתי את אבא משה ותכננו לחזור למחרת ארצה היישר לשנת הלימודים השנייה שלי באוניברסיטה העברית. לא כך היה. בצהרים צלצל "האיש שלנו בווינה" והודיע שעוד כמה שעות תפרוץ מלחמה".

שעוד כמה שעות תפרוץ מלחמה שתנשה את חייך ואת פני הדור שלך: 
"המלחמה של הדור שלי. בישראל אפשר לדעת מאיזה דור אתה על ידי זיהוי המלחמה אליה אתה מתכוון באומרך 'המלחמה' ללא תוספת שמה הפרטי. כשסבתא בתיה הייתה אומרת "בזמן המלחמה" ונאנחת, היה ברור שהיא מתכוונת למה שהיא קראה "המלחמה העולמית השנייה". לאימא מימי שנפטרה לפני שנה 'המלחמה' הייתה אך ורק מלחמת השחרור. אנחנו, ילדי מלחמת העצמאות וקום המדינה, לחמנו כחיילים צעירים במלחמת ששת הימים, כקצינים במלחמת ההתשה וכמג"דים במלחמת לבנון הראשונה אבל התואר "המלחמה" שמור איתנו למלחמה אחת ויחידה, זו שעיצבה את דמותנו – מלחמת יום הכיפורים".

היית בחו"ל ורדפת אחרי המטוס שיוביל אותך למלחמה שיכלה להרוג אותך וגם לשנות את חייך:
"הצלחתי לעלות על הטיסה הראשונה שיצאה לארץ מבאזל וביום ראשון בלילה חצינו את קו החוף החשוך של ישראל ונחתנו בעלטה גמורה בשדה התעופה לוד. נסעתי היישר ליחידה, קיבלתי פיקוד על פלוגה וקפצנו למערבולת של המלחמה חסרת השם שנחתה עלינו, כמו על כל עם ישראל, בהפתעה מוחלטת בעיצומו של יום הכיפורים".

התעוזה המצרית הפתיעה אותך אחרי המכה שחטפה בתודעה הציבורית אחרי מלחמת 67? 
"זה היה הלקח הראשון – הפתעה אסטרטגית בצורת התקפת פתע מתואמת בשתי חזיתות – תעלת סואץ ורמת הגולן. כך קרסה 'הקונספציה' שגרסה שמצרים לא תתקוף ביחסי כוחות בהן לא תוכל להשיג הכרעה ותוכה שוק על ירך כמו במלחמת ששת הימים. הוד מעלתה הקונספציה הייתה כל כך הגיונית וחזקה שכל סימני ההכנות של המצרים למלחמה פורשו כתרגילים או סתם הודחקו. אנחנו, שבשנים שלפני המלחמה הגענו לכל מקום נדרש במצרים ובסוריה, לא העלנו בדעתנו שעיוורון הקונספציה יביא לכך שאפילו לא ינצלו את פרי המבצעים הסודיים שלנו שאפשרו לתת לקברניטי המדינה התראה למלחמה".

תחושת האופוריה ממלחמת ששת הימים סינוורה את ההנהגה הישראלית?
"זהו הלקח העיקרי הכפול של מלחמת יום הכיפורים - אין מסוכן מביטחון עצמי מופרז והישענות על קונספציות שפג תוקפן. ממלחמת ששת הימים לא הפנימו ראשי הצבא והמדינה את מילות התפילה "על חטא שחטאנו לפניך בעיניים רמות" (קרי, ביוהרה). הלקח - תמיד תמיד היערך למלחמה אפשרית בהתאם ליכולות האויב ולא לפי הערכתך את כוונותיו. יכולות ניתן להעריך נכונה, כוונות ניתן רק לשער".
 
מה הייתה השגיאה הכי חמורה במלחמה? 
"בחזית תעלת סואץ, אליה ירדתי בראש פלוגתי וחברתי למפקדת אוגדת המילואים של אריק שרון, צריך היה ללמוד את לקח ההפתעה תחת אש קטלנית. ההחלטה השגויה אסטרטגית לא לגייס מוקדם את מערך המילואים וליזום מכה מקדימה (מחשש שנואשם בגרימת המלחמה...) לא השאירה סיכוי לקו המוצבים הן בתעלה והן בגולן. תחת פיקודו המרשים של אריק ביצענו, לצד יחידתו הפעילה-יעילה של אמציה (פצי) חן משימות חי"ר. אלה לא היו בדיוק "משימות מיוחדות" אליהן הורגלנו אבל במלחמה עושים את מה שצריך. ניסיתי לשכנע את אריק לבצע סיור מוקדם לנקודת החצייה המתוכננת של התעלה שכבר אז חשבנו עליה אבל אריק חשש (ובצדק) שהתגלות אפשרית שלנו תפסול את הנקודה ותכשיל את מה שבהמשך אכן היה המהלך ששינה את פני המערכה בדרום. התחלנו להתכונן להתקפה הצפויה שמשימתנו להיות כוח סיור בזהות של יחידה מצרית. בעיצומן של ההכנות הגיע חברי הטוב לצוות וליחידה, סרן אמיתי נחמני, מצויד בפקודה לעלות לגולן לביצוע פשיטות בעומק החזית הסורית ולהעביר לו את הפיקוד על הפלוגה. שוחחנו קצרות המלחמה הזו ונפרדנו בלחיצת יד חזקה ו"שמור על החבר'ה ועל עצמך" – לא נהגנו להתחבק אז ועד היום חסר לי האין חיבוק ההוא..."

עד מהרה מצאת את עצמך בעומק השטח הסורי, מה הייתה המשימה שהוגדרה לך?
"עברתי דרך היחידה, קיבלתי פלוגה חדשה, הצטיידנו בהתאם למשימות ועלינו לגולן. שם חיכה לנו קצין האג"ם הפיקודי אל"ם אורי שמחוני עם פקודות משימה להשמדת סוללות ארטילריה בעומק המערך הסורי. הפשיטות חייבו חציית שדות מוקשים, ניווט מדויק דרך מערך סורי צפוף ומשתנה, התגנבות שקטה ליעד, השמדה מהירה וחזרה בשלום בתוך המערך הסורי העצבני בעקבות התקיפה. בקיצור, מה שידענו לעשות הכי טוב. אחרי שאתה מסתנן דרך המולת הקרב של הקו הראשון אתה פוגש את השקט והביטחון שבעורף האויב. בלילה הראשון לא מצאנו את הסוללה (כנראה דילגה) וחזרנו עייפים (14 ק"מ לכל כיוון) ומתוסכלים. בלילה הבא הגענו בשקט עד הסוללה שבתזמון מצוין (לנו) פתחה באש תותחים, מה שאפשר להגיע עד מטרים החיילים הסורים שעד היום לא יודעים מהיכן בא להם מותם".

שם לחמת כתף אל כתף עם יוני נתניהו ז"ל בעומק הסורי, כיצד התמודדתם עם הקומנדו הסורי ששטף את הגבעות?
"אז הגיעה משימת כיבוש החרמון שנפל בידי הסורים בתחילת המלחמה. חדירה שקטה עם פלוגה טרייה לסוריה וטיפוס תלול ומייגע הביא אותנו לרכס השולט על מוצב החרמון מצפון. בפסגה זו המכונה היום מצפה שלגים, חברתי ליוני נתניהו ז"ל לשלושה ימי לחימה בהם הרגנו בקרבות מטווח קצר עשרות סורים, שבינו נוספים ומנענו תגבור ותספוק של הכוח הסורי בו נלחם הכוח של גולני. ממקום התצפית המצוין שלנו דיווחנו לפיקוד הצפון שמוצב החרמון ריק אבל לא הצלחנו למרות הפצרותינו לקבל אישור להשתלט עליו כי "הוא שייך לגולני". ביום השלישי ראינו אכן את חיילי גולני מגיעים, לאחר קרב עקוב מדם (55 הרוגים ו-80 פצועים) למוצב הריק ומניפים את דגל ישראל. בפרפראזה על "העיניים של המדינה" אפשר היה לחסוך דם אם היינו מצליחים ש"האוזניים של הפיקוד" יקשיבו לנו".
 
אבל לא הקשיבו לכם והשמועות על החברים שנפלו החלו להגיע:
"הכוח שהגיע אלינו בסוף הלחימה הביא אתו גם בשורת איוב על נפילתו של אמיתי בשדה התעופה פאייד מעבר לתעלת סואץ. ירדנו מהחרמון, עצרתי בבי"ח בצפת לטיפול בפציעתי ונמלטתי משם ברגע שהבנתי שמתכוונים לאשפז אותי. יוני ואני הספקנו לעצור בדרך ליחידה לארוחת לילה אצל אימא מימי ואבא משה אותם לא ראיתי מתחילת המלחמה. סיפרנו להם על אמיתי ועל עשרות חברינו שנהרגו. אכלנו בשקט. היה עצוב וטעים. "אנו ימינו כצל עובר..." וצל זה כואב עד היום".

למרות חוסר האמון בדרג המדיני יצאתם לקרב, סיטואציה שונה אבל קצת מוכרת מהיום?  
"המדינה כולה כאבה. ניצחנו אבל נכשלנו. כשנכנסנו לא מוכנים לקרב ללא טיפת אמון בדרג העליון (המדיני והצבאי כאחד) אבל אמרנו: 'עכשיו יש לנו מדינה להציל. אח"כ נתחשבן איתם'. לא רק את הקונספציה וההפתעה הבלתי מוצדקת זקפנו לחובתם. מתקפת הנגד  ב-8 באוקטובר נכשלה למרות שלא הייתה כל הפתעה וכוחותיה היו רעננים. הרגשנו שלא הכינו אותנו למלחמה הנכונה – שריון מול חי"ר-נ"ט והגנ"א קטלנית. הלוחמים בהנהגת הקצינים הצעירים והמנוסים יותר ניצחו את המלחמה. אבל במחיר כבד מאד 2,685 הרוגים (כחצי מהם טנקיסטים, כרבע מהם – קצינים), 7,500 פצועים, 301 שבויים. 19,000 ההרוגים, 35,000 הפצועים ו 8,500 השבויים של המצרים והסורים לא ניחמו אותנו כלל".

מלחמת אוקטובר היא טראומה לאומית גם לדור ההמשך למרות שניצחנו? 
"הייתי עצוב אבל המלחמה הזו נטעה בי דווקא ביטחון. ברמה הלאומית לא הצליחו לנצח אותנו אף שתפסו אותנו 'עם המכנסיים למטה'. לימים שעמדתי בראש הוועדה הביטחונית למו"מ עם הפלסטינים, הירדנים והסורים, נוכחתי שוב ושוב בהישג האסטרטגי של מלחמת יום הכיפורים כ'קיר ברזל' – 'הבנו שאם לא ניצחנו אתכם במצב ההוא, לא נצליח לנצח אתכם אף פעם' אמרו לי קצינים מצרים בכירים. אישית הייתי גאה שביצעתי את כל המשימות ולא נהרג לי אף חייל. כל מי שהיה מפקד במלחמה גורלית יבין הרגשה זאת".
 
המלחמה נגמרה ולאן ממשיכים מכאן?
"חזרנו ליחידה. יוני הלך לשריון ששיווע לקצינים שימלאו את השורות, עמירם לוין נפצע קשה (כהרגלו...) בג'יפ שאמיתי נהרג בו ואני דחיתי את הלימודים ונשארתי לעזור לגיורא זורע מפקד היחידה ששני אחיו נהרגו בגולן (יונתן במלחמת ששת הימים ויוחנן ביום כיפור). גבולות חדשים, מבצעים חדשים בלי גבולות, חיפושי גופות והשמדת טנקים ישראלים שנשארו בשטח הסורי והכשרת דור חדש של חיילים ומפקדים".

ואז החלה המחאה:
"אחרי חצי שנה של מבצעים חזרתי ללימודי המתמטיקה-פיסיקה. רבים מאותו מחזור נלחמו במלחמה זו בה נהרג גם חברנו גידי דבורצקי ז"ל. האוניברסיטה פתחה ללוחמים שנשארו בשירות "מחזור ב" ובמקביל ללימודים גאתה המחאה. לא "הבטחנו יונה, עלה של זית" אבל לא הסכמנו לשמור על "שקט תעשייתי". אנו שלחמנו כבר בששת הימים לא התכוונו לתת לחברה הישראלית "לחזור להרגלים הישנים". מוטי אשכנזי עמד אמנם ימים רבים לבדו ובבחירות שהתקיימו אחרי המלחמה שרד השלטון הקודם ("בכל זאת מערך") אבל המחאה הבשילה למהפך ובשנת 1977 עלה הליכוד לשלטון. בגין קלט את ההזדמנות ההיסטורית וחתם את תוצאותיה ארוכות הטווח של המלחמה בהסכם השלום המשמעותי בין ישראל ומצרים".

מה התובנות שלך היום 5 עשורים אחרי המלחמה? 
"אנחנו אומרים בתפילה: "'וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם – או למלחמה', היום, 50 שנה אחרי המלחמה המכוננת ההיא, חיוני לחזור ולשנן את לקחיה כיון שעולמנו המזרח תיכוני שרוי במלחמה - מרוץ איראני לפצצה גרעינית, מלחמת טרור והשפעה של מלחמת רוסיה-אוקראינה. 'הסכמי אברהם' הגיעו ממש בזמן – וניפצו סופית את הקונספציה המדינית-ביטחונית של 'רק משא ומתן עם וויתורים (ובפרט לפלסטינים) יביא את השלום שיביא את הביטחון'. עלינו לשמר את הנכסים האסטרטגיים שלנו ולבנות ולהפעיל את הכוח הצבאי על פי היכולות של האויב ולא על פי תקוות שווא והערכות אופטימיות של כוונותיו".
 
התעצמנו מאז מלחמת יוה"כ?
"צה"ל תשפ"ד חזק יחסית מאויביו יותר מצה"ל 1973. צה"ל צריך להמשיך להילחם בטרור על כל צורותיו, לסכל היתגרענות איראנית, להכשיר ולאמן את היחידות ולקלוט טכנולוגיות חדשות, לספק התרעה והרתעה ולהתכונן לאפשרות עם סבירות ממש לא נמוכה למלחמה שתכלול הפעם גם את העורף כולו ואף איום מבית. בעשותכם זאת, חובה עליכם מפקדי צה"ל תשפ"ד להפנים את ההבנה שמעולם לא הייתם במלחמה כזו. נכון, אסור להתכונן רק למלחמה הקודמת אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה שלולא כוחנו ונחישותנו, היינו מאבדים בה "את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו".

מה הלקחים שלך מהמלחמה?
"אביא חמישה לקחים 'מהימים ההם לזמן הזה':

1. "הצורך להיות תמיד חזק ונכון לקרב. לא להכיל ולא להבליג, לשאוף לשלום אבל רק מעמדת ניצחון ועם פרטנר שהתייאש מלנצחינו ומוכן לפשרה היסטורית וגם מסוגל לספק את הסחורה".

2. "אין מסוכן מביטחון עצמי מופרז – "על חטא שחטאנו לפניך בעיניים רמות" - חטא היוהרה"
.
3. "גבולות בני הגנה - לאמונת הלוחם ולטריטוריה חשיבות ראשונה במעלה. עלינו לעמוד על הצורך בגבולות בני הגנה ובפרט, נהר הירדן. רק גבולות כאלה נותנים לכל הסכם את הסיכוי להיות בר קיימא ומונעים את הקלות הבלתי נסבלת של הפרתו. לזכור - אין תחליף ללוחם הנלחם על אדמתו".
 
4. "מניעת איראן מהגעה ליכולת גרעינית – איום אסלאמי בלתי נסבל. אין סיכוי לעצור אותו בהסכם חסר סנקציות.  נותרה רק האופציה הצבאית וכיוון שאי אפשר לסמוך על ארה"ב וודאי לא על אירופה שיעשו זאת, אין מנוס מפעולה צה"לית שנצטרך לבצע, בלית ברירה וכאמצעי אחרון – "אם אין אני לי צה"לי לי"

5. "הטרור – לא איום קיומי אבל אסטרטגי. מי שלא נלחם בו באפקטיביות משאיר את המפתח לכל התפתחות בידי הטרוריסטים. הדרך לנצח ארגון טרור היא באיום על עצם קיומו – חיסול הנהגתו ומיטוטו כארגון עם טריטוריה. לאיים ואם יש צורך – לקיים! המשמעות מזכירה את מלחמת יום הכיפורים  – מוכנות צה"ל להכריע בשתי זירות במקביל – דרומית (עזה) וצפונית. ולא לשכוח את העורף ואת האויב מבית". 

האם היום ישראל ניצבת בפני יום כיפור מדיני נוכח החקיקה המתגבשת?
"כתוב: 'לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ' (תהילים קכב). היום, 50 שנה אחרי המלחמה ההיא, יש לנו פרספקטיבה להשוות את מצבם של האזרח הישראלי לעומת המצרי, הסורי, העיראקי וכו'. יש לברך על כך שאנו חיים במדינה חופשית, יציבה ודמוקרטית, חזקה מבחינה ביטחונית וכלכלית (חברתית, יש הרבה לשפר) שידעה להפיק את הלקחים של המלחמה ההיא ונתנה מענה לשלושת האתגרים האסטרטגיים המסורתיים שלנו – מים, אנרגיה ודמוגרפיה. גם מבחינה מדינית מתרחש שינוי מציאות באזור – לא עוד סכסוך יהודי-ערבי אלא מחנה הטובים שאנו שחקן מרכזי בו מול הרעים (איראן גרעינית וטרור). היכן "שלושת הלאווים של חרטום", החרם הערבי והווטו הפלסטיני, מול הפוטנציאל המדיני-כלכלי-ביטחוני שלנו?"

עוד ב-

מלחמת יום כיפור: אלוף הפיקוד בסיפורים שלא נשמעו מעולם

לכתבה המלאה

מה נקודת החולשה של החברה הישראלית?
"נקודת החולשה הלאומית שלנו – חוסר הלכידות של החברה בישראל. הסרבנות אינה חוקית ואינה מוסרית. ההתנדבות היא הנשמה של הביטחון הלאומי. גם במלחמת יום הכיפורים היו משתמטים, ניצחנו עם כל מי שנזעק ובא. נא ללמוד מהדורות הקודמים – לפקודה תמיד אנחנו. תמיד אנחנו!".