השבוע, בדיוק לקראת חג הפסח, פורסם כי נחקק חוק החמץ, וכצפוי, הרוחות התלהטו עם עם טענות הדדיות של כפייה דתית. עיון בחוק עצמו ובהליכים שקדמו לו, חושף תובנות מעניינות בסוגיות דת ומדינה, ומלמד שכמו תמיד בסוגיות מעין אלו, יש ערבוב בין הלכה לפוליטיקה, מהות ופרוצדורה, דת ומשפט, ושכנראה, בסופו של דבר, מדובר בסערה בכוס מים.

כידוע, אחד האיסורים המשמעותיים בחג הפסח הוא הימנעות מאכילת חמץ. במסורת ההלכתית איסור זה כלל גם איסור על הימצאות חמץ ברשותו של אדם. הסוגייה שבה ועלתה בשנים האחרונות בנוגע להכנסת חמץ לבתי חולים. כאן כבר לא מדובר בעניין עקרוני של המרחב הציבורי, אלא חשש לפגיעה במטופלים עצמם. לאור חומרתו של איסור חמץ, והעובדה שיש בהימצאות חמץ כדי לגרום לפגיעה בכשרות המקום, נדרשה הקפדה יתירה בבתי חולים, בהם מאושפזים, שלא מבחירה, ציבור רחב שמגיע ממגוון אוכלוסיות ומגזרים. בתי החולים נדרשו, כחלק מדרישות הכשרות, לוודא שאכן לא קיים חמץ במהלך הפסח, וכתוצאה מכך ניתנה הנחייה שבנוסף על הליכי הבדיקה הבטחוניים לכל המבקרים בכניסה לבית החולים יתבצעו לקראת הפסח ובמהלכו גם בדיקה על הימצאות חמץ ואיסור הכנסת חמץ.

הנחייה זו, שנועדה לשמור על כשרות בתי החולים ולמנוע פגיעה ברגשות החולים, גרמה, לדעת אחרים, פגיעה ברגשות חולים אחרים שהיו מעוניינים לאכול מה שהם רגילים, ללא ההגבלות הדתיות של חג הפסח. כאן כבר לא מדובר בשאלות עקרוניות ובחוסר אכיפה ציבורית, אלא בהתנגשות ישירה בין זכויות דתיות לבין פגיעה באוטונומיה ובכפייה דתית.

כצפוי אפוא, עניין זה הובא, בשנת 2018, לפתחו של בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, ובמהלך הדיונים היו ניסונות להגיע להסכמות ופשרה, שלא צלחו. כבית משפט, בג"ץ התחמק מהשאלה המהותית, שמנסה למצוא איזון בין אופיו החמור של איסור החמץ, שהוא בנפשו של הציבור הדתי, לבין הכפייה הדתית, שהוא בנפשו של הציבור החילוני. פסיקתו של בג"ץ, בשנת 2020, התמקדה אך ורק בשאלה המנהלית בנוגע לסמכות מנהלי בתי החולים, ונפסק שההנחיות לבדיקת חמץ אצל המבקרים אינן חוקיות, בהיעדר הסמכה כזו בחוק. זאת, משום שרשות מנהלית אינה רשאית לקבוע הנחיות אם אין לה הסמכה מפורשת לכך בחוק.

יצויין, כי בדעת המיעוט, השופט הדתי ניל הנדל, טען שאין מקום להכרעה משפטית בסוגייה זו, משום שהיא מצריכה פשרה חברתית. בעקבות פסק הדין, היו בתי חולים שניסו למצוא בעצמם פשרה, ובמקום לאסור על הכנסת חמץ רק שאלו והודיעו למבקרים שהם מתבקשים שלא להכניס חמץ לבית החולים. גם כנגד גישה כזו היתה ביקורת רבה, ושר הבריאות דאז, ניצן הורביץ, פרסם הנחייה רשמית שגם פרקטיקה זו פסולה. לא למותר לציין שמכתב זה עורר מחלוקות בקואליציה באותה עת, ויש הסבורים שכמו פעמים רבות בתחום דת ומדינה, זה מה שהוביל לפירוק הממשלה.

צילום: אליאור דנינו

במידה מסויימת, חוק החמץ העדכני שאושר השבוע, בא לפתור בדיוק עניין זה. ראשית מעניין לציין שלא מדובר בתיקון לחוק המצות משנת 1986, אלא תיקון לחוק זכויות החולה. יש בכך אמירה חשובה שהחוק לא בא לכפות ערכים דתיים על הציבור, אלא בא להגן על החולה המאושפז בבית החולים. כזכור בשנת 1986 נחקק "חוק חג המצות", שקבע איסור על בעלי עסקים להציג בפומבי חמץ, למכירה או לצריכה, במהלך חג הפסח. זאת, כחלק מהתפיסה שבמרחב הציבורי במדינת ישראל יש לשמר אווירה יהודית, ויש בכך כדי למנוע פגיעה ברגשות של דתיים במהלך החג. חוק זה עורר כמובן מחלוקות, בהיותו כופה על הציבור כולו עקרונות דתיים, אך בסופו של דבר הוא כמעט ולא נאכף, וממילא רוב הציבור היהודי נמנע מאכילת חמץ בפסח.

במהלך השנים היו טענות שיש לבטל את החוק, בין היתר מהטעם שהוא אות מתה ומעולם לא נאכף, והיו שטענו שדווקא משום כך אין בו כפייה דתית אך יש בו רק הצהרה חשובה מצד יהדותה של המדינה. החודש הסעיף  שנוסף לחוק זכויות החולה לא משתמש בביטויים של איסור או כפייה, ולא קובע בעצמו איסור על הכנסת חמץ לבתי החולים, אלא בא אך ורק לתת מענה למה שבג"ץ קבע שחסר בחוק – הסמכת מנהלי בתי החולים. לשון הסעיף היא "מנהל בית חולים רשאי לקבוע הוראות בדבר איסור או הגבלה של הכנסת חמץ למבנה בית החולים.. הנדרשות לשם שמירת כשרות לפסח עבור המטופלים המאושפזים בו". זאת, כפי שקובע הסעיף בהמשך, לאחר שנשקלו חלופות אחרות ובהתחשב בזכויות המטופלים והצורכיהם, כולל הרפואיים.

מדובר אפוא בחוק מרוכך יותר, שאינו קובע את ההסדר הרצוי בענייני דת ומדינה, אלא משאיר זאת לשיקול דעת מנהל בית החולים, וזאת בהתאם לאופי המקום והמאושפזים המגיעים אליו. כך נפתרת מצד אחד בעיית הסמכות, ומצד שני נשאר שיקול הדעת לכל בית חולים לנהוג בדרך שמכבדת את אופיו ואת החולים.

 
מה ניתן ללמוד מסוגייה זו? ניתן ללמוד מכאן מספר עקרונות. ראשית, כפייה דתית בחוק אינה פתרון לסוגיות רבות, ולעתים היא אף גורמת לתגובת נגד שיוצרת מחלוקת חסרת תקנה. שנית, ככל שמתמקדים בהיבטים משפטיים גרידא של הסוגיה, כגון שאלות של סמכות מנהלית, הרי שלכל בעיה כזו ניתן למצוא פתרון חוקי. שלישית, ככל סוגייה של דת ומדינה, ובמיוחד כאשר מדובר במקרים שיש בהם פוטנציאל לפגיעה ישירה באמונתו של אדם (בין אם דתית ובין אם מצפונית), יש מקום למצוא פתרון שיכבד את הדעות השונות ויאפשר לכל ציבור לפעול על פי אמונותיו ובלי לפגוע ברגשותיו.

כמו הרבה סוגיות, וכפי שציין השופט הנדל, בית המשפט איננו הזירה המתאימה למציאת הסדרים מתאימים לשם כך, ויש לקוות שהציבוריות הישראלית תשכיל למצוא את הדרכים לשלב בין ערכיה של המדינה כיהודית ודמוקרטית, כפי שנקבע בחוקי היסוד, וכן לאפשר לכל אחד להביע את חירותו, במיוחד לפני חג הפסח, חג החירות.

עוד ב-

שופרסל מחלקת 500 שקל לפסח: מה יקבלו בכל הסניפים?

לכתבה המלאה

הכותב מתמחה בתחום דת ומדינה ומרצה באוניברסיטת בר-אילן ובקריה האקדמית אונו