בקמפוס של אוניברסיטת פנסילבניה, בו אני מלמדת מזה עשרים שנה, המאבק על גבולות חופש הביטוי טיפס מאז פריצת מלחמת חרבות ברזל ב-7 באוקטובר, לגבהים חדשים. מצעדים ומצעדי-נגד, מחאות ושיטור מוגבר, כרזות ודמעות, הפכו לחלק מתמונות היום יום במדשאות ובפקולטות.

בעוד החלק המכריע של הסטודנטים אצלנו, כמו ברחבי ארה"ב, תומכים במאבקה של ישראל בארגון החמאס ומגנים בתוקף את הזוועות שהתרחשו בדרום – ישנו גם מיעוט קולני, הבוחר לתאר אותן כחלק מן המאבק הפלסטיני הלגיטימי נגד הכיבוש. חלק קטן מאוד מבין המעלים את הטיעון הזה יוכל לאתר ישראל על מפת העולם, או להבין את משמעות הקריאה בהפגנות הפרו פלסטיניות "מהים עד הנהר". אגב, כשניסיתי לשאול באיזה ים או נהר מדובר, נתקלתי לא פעם במבט אטום.

חשוב להבין: המיעוט הקולני הזה, שמייצר סביבו כעת הד תקשורתי נרחב, מוגן על ידי התיקון הראשון לחוקה האמריקאית – תיקון אשר מתיר חופש התאגדות וחופש דיבור באופן שמגן גם על דיבור פוגעני ואף על דיבור מבוסס שנאה, גזענות, אנטישמיות וכדומה (אם כי לא על הסתה ישירה לאלימות). בשל ההגנות הללו, המעוגנות גם במדיניות של האוניברסיטה שלי ובמרבית המוסדות האחרים להשכלה גבוהה, אין לראשי הקמפוס אפשרות או יכולת ממשית להעניש סטודנטים על ביטויי שנאה לישראל או ליהודים, או להגביל אותם.

על רקע מצב העניינים הזה, החליטו חלק מבוגרי האוניברסיטה להתערב ולהפעיל לחץ שיצמצם את גבולות הדיבור נגד ישראל. בהרווארד לדוגמה, כולל המאמץ משאיות ועליהן לוחות ענק אלקטרוניים המציגים את פניהם ושמותיהם של הסטודנטים שחתמו על המכתב המאשים את ישראל באסון ה-7 באוקטובר (מכתב שפורסם, אגב, כבר ב-8 באוקטובר, כי מי שלומד בהרווארד כנראה יודע מספיק גם לפני שהעובדות התבררו). מעסיקים אחדים ביטלו הצעות עבודה לחותמי המכתב הזה ודומיו, או הודיעו שיבררו את שמותיהם וישימו אותם ברשימה שחורה.

באוניברסיטת פנסילבניה, שבין בוגריה ניתן למצוא את אילון מאסק, דונלד טראמפ, כמה מבני משפחת ביידן, וחלק מן העשירים הגדולים ובעלי ההשפעה בארה"ב – התאגדו כמה מהבוגרים ללחוץ לפיטורי נשיאת האוניברסיטה, שלטענתם אינה מגינה כראוי על סטודנטים יהודים ומאפשרת ביטויי שנאה כלפיהם. ברחבה, ממש מתחת למשרד שלי, מסתובבת משאית עם שלט ענק ועליו פניה של הנשיאה – פרופ' למשפטים, שאני יכולה להתחייב באופן אישי שאינה אנטישמית או שונאת ישראל כלל ועיקר, לצד סיסמאות בגנותה ובגנות עמדותיה האנטישמיות לכאורה.

המאבק הזה הוא תולדה של מאמץ הסברתי פלסטיני ארוך שנים, שתכליתו ליצור הקבלה בין הכיבוש לבין הדיכוי של שחורים בארצות הברית, ולשלב את ההבנה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בחשיבה הפשטנית למדי (שיש המעודדים כאן), שמחלקת את העולם למדכאים ומדוכאים – ובמנותק מחשיבה היסטורית, לאומית, או דתית. התמיכה בפלסטינים מרוכזת בארה"ב (כמו באירופה) בקרב השמאל הפרוגרסיבי הרואה בהם את מקביליהם המקומיים של השחורים בארה"ב ומציג את המאבק שלהם – כמו גם את פעולות הטרור שלהם – כלגיטימיות על רקע זה.

סגנון חשיבה זה, בשילוב עם ביקורות ואינטרסים נוספים, מקדמים בשנים האחרונות מתקפה מימין נגד האוניברסיטאות בטענה שהן שוטפות את מוחם של הסטודנטים בהגיגי שווא. לביקורת זו אין בסיס של ממש בעובדות, אבל היא מהווה חלק מהשיח הפוליטי שמבקר את מערכת החינוך הגבוה בארה"ב ומספק השראה גם לכמה וכמה דוברים ישראלים. ביקורת זו נובעת לא רק מפערים אידיאולוגים בין בעלי ההון לבין רבים מהסטודנטים והמרצים, אלא גם מאינטרס כלכלי צר, המנחה את בעלי ההון לנסות ולהגדיל את כוחם ושליטתם במוסדות החינוך הגבוה על מנת להתאים את הנלמד בהם לצרכים ולערכים שהם מייצגים.

פרופ' סיגל רדי בן-פורת (צילום באדיבות המצולמת)

כאשר אל תוך המאבק המתעצם הזה משתלב נושא נפיץ, כואב, המעורר רגשות קשים, כמו המצב בארץ היום, ואליו מתחברים רבים מן היהודים, הערבים וידידיהם בארה"ב – סטודנטים, בוגרים, בעלי הון ואחרים – לא מפתיע, שכל הצהרה, ואפילו אם היא מגיעה מטעמו של "ארגון סטודנטים" שחברים בו שלושה בני 19, מעוררת תגובות נזעמות.

כמי שכבר שנים חיה בארה"ב ועוסקת במחקר על חופש הדיבור בקמפוסים האמריקאיים, לא הייתי מטריחה את הקוראים בפרטים אלה. אלא שהביקור כעת בארץ, בירושלים אצל הורי שהיו מראשוני קיבוץ נחל עוז, הבהיר לי שהנעשה בקמפוסים באמריקה מעורר הדים קשים גם בארץ.

ברור לי כי הכאב אצלנו על האסון בדרום, מחדד את הכעס והתסכול שנגרמו מההתבטאויות בזכות החמאס בקמפוסים השונים, אך חשוב לזכור שמרבית ההתבטאויות של סטודנטים מוגנות על ידי החוקה האמריקאית ותקדימים משפטיים רבים. אי אפשר בארה"ב להשעות סטודנט בגלל התבטאות לא מקובלת – ולרוב, טוב שכך.  לדעתי, מוטב גם לא להעניש אותם במניעת הצעות עבודה. רובם אנשים צעירים, לעתים קרובות בעלי התמצאות מוגבלת בנעשה בארץ, והמוסדות בהם הם לומדים משקיעים כעת מאמצים ומשאבים רבים בחינוכם, הן לשיפור הבנת הנושא והן לקידום היכולת שלהם לקיים דיאלוג בונה.

מוטב לישראל הרשמית, וכן לעסקים וקרנות פה, להתמקד בהצבת דרישות ברורות מן המוסדות האקדמיים לקדם תהליכים אלה, להיאבק באנטישמיות כפי שהם נאבקים בגזענות, ולקדם את ההבנה בין קבוצות יריבות. מי יודע, אולי מן התהליכים האלה תצמח גם לנו תקווה.

עוד ב-

אוניברסיטת הרווארד חוטפת: הקרן הישראלית מפסיקה לתרום אחרי 35 שנה

לכתבה המלאה

*הכותבת, פרופ' סיגל רדי בן-פורת, היא מרצה לחינוך באוניברסיטת פנסילבניה ומחברת הספר "חופש הדיבור בקמפוסים".