עדויות קשות נשמעו הבוקר (שלישי) בוועדת החינוך בכנסת מצד נערים שסיפרו על פוסט טראומה קשה בעקבות חרם שחוו והורים לילדים ,שהתאבדו בשל בריונות ואלימות מצד חברים לספסל הלימודים.

רונה, אימא לנער שהתאבד לפני 3 חודשים: "יותר ממאה ילדים מתאבדים בשנה – זה ארבע כיתות מלאות של ילדים. אלה אמנם נתונים מלפני שנתיים, אבל מבחינת הריבון איש לא סופר. זה לא מספיק כדי לקיים מעקב, חקירה של התופעה וליישם המלצות של מבקר המדינה כדי לטפל באובדנות בני נוער. בצה"ל הצליחו להוריד את אחוזי ההתאבדויות בקרב החיילים, אבל במערכת החינוך ילדים מתים לא עולים כסף, אלא רק שכול וצער להורים. אינספור מחקרים מראים את הקשר ההדוק בין אובדנות של בני נוער להדרה ובריונות. אתם, כל בעלי התפקידים, אחראים לשלומו של כל ילד במערכת החינוך. כשתשימו את הילדים שלכם במיטות הלילה, תזכרו את הבן שלי ואת כל ההורים השכולים, שבמקום ילד שליו במיטה – יש להם קבר. אם לא תנקטו פעולה ותיקחו אחריות – על הידיים שלכם יהיו 100 ילדים נוספים בכל שנה".

שלי, קרובת משפחתה של נערה שהתאבדה: "לפני שבוע בדיוק קברנו את יקירתנו. יכולנו להציל אותה. אם ילד שואל חבר שלו, בצחוק כמובן, באיזו שיטה כדאי לבחור להתאבדות – חייב לדווח על כך. זה לא צחוק. יש ילדים שחושבים שהם מספיק בוגרים לקחת את חייהם בידיהם וחושבים שיקבלו את ההחלטה הנכונה עבורם. בתור מבוגר אחראי חשוב ליידע אותם למי לפנות כשיש נורות אזהרה ותמיד יש".

מקסים, בן משפחה לנערה שהתאבדה: "כל ילד יודע ש-100 זה משטרה. הוא צריך מספר טלפון שיידע שיש מי שיעזור לו. היא היעתה נערה פגועה והתביישה אפילו ללכת ליועצת, מחשש שיסתכלו עליה כילדה פגומה. אני רוצה שיעשו מזה רעש תקשורתי כי המצב דורש את זה".

"לפני שאותם ילדים התאבדו, הנפש שלהם נרצחה", אמרה בדיון יובל שמש בת ה-17.5, שעוברת חרם מאז כיתה א': "אסור שזה יקרה יותר בחיים. ברגע כזה מערכת החינוך צריכה לעצור ליום אחד ולהעביר הרצאה מדוע זה אסור. מכיתה א', בכל שבוע צריך להעביר שעור על קבלת האחר. לי לא היו חברים וזה מאד קשה. אני נשארתי חזקה והמשפחה תמכה בי. לפעמים יש הורים שנותנים חינוך שהוא לא מושלם ואז שומעים על מקרים כואבים וזה בקושי מטופל".

אלעד עמיר: "בגיל 11 עברתי חרם כתוצאה מתקיפה מינית שחוויתי ע"י 3 בני כיתתי. שוחחנו עם המנהלת והמחנכת שעשו להם שימוע מולי ומול כל הכיתה. במקום לעשות הרצאה על קבלת השונה, הצוות הפדגוגי השעה אותם ליומיים בלבד ואני נשארתי עם חרדות. הגשנו תלונה במשטרה ואחרי חודש עצרו אותם. החרם עלי נמשך שנים והנערים שפגעו בי עברו אחרי לבתי ספר אחרים. הייתי נער בודד. לא יכולתי להתרכז בלימודים כשהתוקפים איתי בכיתה. היום אני אנאלפבית, מתמודד עם פוסט טראומה מורכבת בשל הפגיעות המיניות, האלימות והחרם שחוויתי. מה עם הנפש הפצועה שלא ניתן לרפא? 7 שנים אני מנסה להתאבד ולא מצליח. המוסיקה זה מה שמנחם אותי ובשביל זה אני נשאר בחיים".

יו"ר הוועדה ח"כ יוסף טייב: "לא כל התאבדות של ילד קשורה לחרם. בתקופה האחרונה התוודענו למספר מקרים, של הנערה מכרמיאל, הנער מיבנה והנער מרעננה, פרחים צעירים ששמו קץ לחייהם. אלה היו מקרים של ילדים שקופים שאיש מאתנו לא ראה. כל אובדן של ילד הוא אסון עצום. אסור שהמעגל יתרחב. כל אחד מאתנו צריך להביט סביבו ולהרבות במצוות ואהבת לרעך כמוך. מערכת החינוך צריכה לשים את הנושא בראש סדר היום. אני קורא גם להורים להיות ערניים." היו"ר הבטיח: "נעשה הכל למען הנושא. כל תלמיד שעובר חרם – הבית הזה יהיה פה לעזור לכם, כדי שלא נשמע על מקרים כאלה בעתיד".

ח"כ יפעת שאשא ביטון: "ילד שלא פנוי רגשית ללמידה – לא ילמד. אי אפשר לשים הכל על הכתפיים של הילד. הוא מוקף מורים, מחנכים, יועצים, הורים – כשיש חרם על ילד כל הסביבה יודעת וחשוב שהיא לא תתעלם".

ח"כ פנינה תמנו שטה: "אנחנו לא יכולים להטיל את כל האחריות על הילדים. משהו בנו, המבוגרים, לקוי. גם בבית הזה ובממשלה. זה מצב חירום. צריך להגיע לתכנית לאומית שתגיע לכל בית ותרעיד כל הורה".

נציגת מועצת התלמידים מוריה טויטו: "גם אני עברתי חרם. זאת טראומה. כשפניתי למחנכת היא דיברה על זה בכיתה אבל זה לא עזר. בקרב ילדים, זה לא מגניב לפנות ליועצת. ילדה אחרת פנתה ליועצת בשמי והשעו את התלמידים שעשו עלי חרם, אבל זה עשה רק נזק. צריך לעודד הכנסה של מדריכי מוגנות לתנועות נוער. לתת הכשרות למדריכים לבני הנוער".

נציגת משרד החינוך עינב לוק סיפרה על תכניות שונות למניעת אובדנות "יש לנו גם מוקד  סיוע רגשי שפועל בכל יום מהשעות שמונה בבוקר עד שמונה בערב ומספרו *6552 שלוחה 5. רבע מהפניות שהגיעו השנה עסקו בחרם".

נציגת משרד החינוך, פסיכולוגית ראשית חווה פרידמן: "הטיפול בחרם שונה מהטיפול באובדנות בקרב בני נוער. ילד שמחרימים אותו – לא בהכרח יתאבד. הוא סובל מתופעות שונות ועלינו להגיע אליו".

הממונה במשרד החינוך על מניעת אובדנות, ריבה שכטר: "עזרו לנו להפריד בין חרם להתאבדות, כדי שילד במצוקה לא יקבל לגיטימציה להתאבדות. התכנית למניעת אובדנות בשיתוף משרד הבריאות באה לאתר ולתת מענה חינוכי ולבצע הערכות סיכון. התכנית מחייבת הכשרות של צוות חינוכי ולכן אי אפשר לעשות את זה בכל הכיתות ומתמקדים בחטיבות ובתיכונים לקראת גיוס. בשנה אנחנו מגיעים עם התכנית לאלף כיתות".

נציגת עמותת "בשביל החיים" דבי צרפתי: "בתנו ליאור חלתה בדיכאון. זאת מחלה שהורגת. אנחנו לא יודעים את המספרים האמתיים של המתאבדים, כי אין נתונים רשמיים. כשמדברים על אובדנות – מונעים אובדנות. אנחנו מבקשים שהוועדה תוציא קול קורא למה רשם למקרי אובדנות, שהיה אמור להתחיל בשנה זאת, טרם החל לפעול".

עוד ב-

הנתונים נחשפים: אחד מכל שישה (17%) נערים בדואים מחוץ לביה"ס

לכתבה המלאה

בסיכום הדיון אמר היו"ר ח"כ יוסף טייב: "כל ילד צריך לדעת שיש מבוגר שמאמין בו. צריך להילחם בכל הכוח בתופעת החרם. משרד החינוך צריך להביא לידיעת כל תלמיד את הכתובות והטלפונים שניתן לפנות אליהם לקבלת סיוע רגשי. אני מבקש לשקול להאריך את שעות הפעילות של המוקד מעבר לשמונה בערב. בנוסף, יש להתחיל מידית בפעילותו של רשם התאבדויות - נשמח לקבל נתונים. בלי נתונים מדויקים – היקף הבעיה לא ידועה לנו וכפועל יוצא מכך לא יודעים איך להשקיע את הטיפול. הוועדה מבקשת להשוות את חובת הדיווח על חרמות כמו על הטרדה מינית במערכת החינוך. הוועדה מבקשת להוסיף תקציב לתכנית למניעת אובדנות. אנו מקווים שזאת תהיה הפעם האחרונה על נער ששם שקץ לחייו".