איך תביעה אזרחית יכולה להפוך במהירות לפלילים?

אירועי אלימות קשים מתרחשים בארץ השכם וערב, וכמעט בכל מהדורת חדשות אנו נתקלים בדיווחים אודות אירועי אונס, תקיפות מיניות ואירועי אלימות אחרים.

אירועי אלימות קשים עלולים להוביל לפגיעה גופנית שהיא מעבר לפגיעה המיידית, היינו כזו אשר תותיר בקורבן נכות של ממש. במקרים מסוימים (בוודאי בתקיפות מיניות) סביר כי האירוע הטראומתי יותיר גם צלקות בנפשו של הקורבן, שיגולמו כנכות נפשית קבועה.

מבחינה משפטית לאירועים אלה צד פלילי ברור, במסגרתו מתלונן הקורבן במשטרה אשר חוקרת את האירוע ואם היא רואה לנכון מעבירה את מסקנותיה לפרקליטות לשם הגשת כתב אישום ומיצוי הענישה הפלילית עם מבצע העבירה.

ואולם, מיצוי הדין הפלילי עם התוקף מותיר עדיין את הקורבן סובל בנכותו וללא פיצוי (למעט פיצוי עונשי הנפסק לעיתים ע"י בית המשפט ואשר מהווה חלק מעונשו של הפוגע). יש לזכור כי מעבר לסבלו של הנפגע, וכן הוצאות רפואיות ואחרות שנגרמו ויגרמו לו מהפגיעה, משמעותה של נכות גופנית או נפשית משולה לרוב לגריעה תפקודית מכושרו של הנפגע להשתכר לכל משך שנות העבודה הצפויות עד לפרישתו – היינו המדובר בפגיעה כלילית שיכולה להיות משמעותית ביותר.

אין כל ספק אם כך כי הקורבן לא צריך לשאת בנזקיו אלא ראוי וצריך שיגיש תביעה אזרחית כנגד התוקף בגינם, ואולם לרוב הקורבן הפגוע גופנית ונפשית מתקשה לגייס את תעצומות הנפש על מנת לצעוד שוב במסדרונות בית המשפט בכדי לקבל את הפיצוי הכספי לו הוא זכאי אשר יסייע לשקם את מסלול חייו.

כדי להקל על הקורבן ולעודדו להגיש תביעה, יצר המחוקק את התביעה האזרחית הנגררת לפלילים. תביעה כזו מוגשת לשופט אשר דן בתיק הפלילי של התוקף, ולאחר שפסק הדין הופך לחלוט (היינו, תם המועד לערער עליו). במסגרתה, ממצאי ההליך הפלילי שהוכרע ושעל פיהם הורשע התוקף מחייבים, ולא מתבצע כל דיון בסוגיית אחריות התוקף לעבירה, אלא דנים לרוב רק בסוגיית נזקי הקורבן.

ברור שהליך זה מייתר את הצורך בעדות נוספת של הקורבן אודות האירוע ונסיבותיו וחוסך את העול הנפשי הכרוך הכך.

עם זאת, להליך זה שני כללים אשר יכולים להראות כחסרונות:

• יש להגיש את התביעה עד 90 ימים לאחר שפסק הדין בהליך הפלילי הופך לחלוט – ולאחר מכן לא ניתן להגישה - מה שמצריך הכנה מבעוד מועד.
• לא ניתן לצרף צדדים נוספים להליך האזרחי אלא רק את התוקף. הדבר עלול להוות חסרון כאשר תתעורר בעיית גביית הפיצוי שיקבע בפסק הדין האזרחי מול התוקף, ובמיוחד כאשר ישנם גורמים נוספים אשר גם להם אחריות לאירוע ומהם אפשר היה להיפגע במידה והיו נתבעים בהליך והייתה נקבעת אחריותם.

 
לכן, הקורבן אינו מחויב לבחור בדרך של תביעה נגררת להליך הפלילי אלא יכול לבחור להגישה כתביעה אזרחית רגילה (ואז אינו מוגבל בתנאים האמורים). במקרה כזה, יש לקחת בחשבון כי גם דיני הראיות ופסיקות בתי המשפט נוטים לנסות ולהקל על הקורבן מבחינת הצורך לשוב ולדון באירוע ובנסיבותיו, בחלק מהמקרים לא יהיה מנוס אלא לשוב ולדון בו כדי להוכיח את אחריות המעוולים כלפי הנפגע.

סבורני כי יש לעשות כל שניתן על מנת לעודד נפגעי אלימות שלא לוותר על זכותם האינהרנטית לקבלת פיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו להם, אם במסגרת תביעה אזרחית נגררת לפלילים ואם במסגרת תביעה אזרחית רגילה, וזאת משום החשיבות העליונה במתן מזור ופיצוי לנפגע והשבת מסלול חייו לתילו מחד, ומאידך כנדבך הרתעתי נוסף למניעת אירועים אלה, וזאת על אף העול הנפשי הכרוך לעיתים בניהול ההליך.

בתביעה בה ייצג משרדנו נער אשר עבר תקיפה קשה על ידי נערים אחרים בעת שהותו במוסד חינוכי (במסגרת של תביעה אזרחית רגילה, ולא תביעה נגררת לפלילים), נפסקו לזכותו פיצוי של מעל לחצי מיליון שקל מהתוקפים ומהמוסד החינוכי, וערעורו של המוסד החינוכי על פסק הדין נמחק.