מה קורה כשהמערכת שאמורה לייצר סדר - הופכת בעצמה לבלתי צפויה?

אבל הפעם, זה לא עוד סכסוך בין בני זוג. זה סכסוך בין שתי מערכות משפט שלמות - על הגב של כולנו. בפסק הדין שניתן היום, קבע נשיא העליון, יצחק עמית, שבית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעות רכוש שמתעוררות לאחר הגט - גם אם היה זה שאישר את הסכם הגירושין. המשמעות: אם צד להסכם מפר אותו - הדרך לאכיפתו אינה בבית הדין שבו ההסכם אושר, אלא בבית המשפט לענייני משפחה. מערכת אחרת. כללים אחרים. הליך אחר.

לכאורה - פסיקה נקייה. משפטית. אולי אפילו צודקת.
בפועל - המציאות הופכת סבוכה יותר, מבלבלת יותר, מתישה הרבה יותר.
הסיפור שבבסיס פסק הדין כמעט שגרתי: בני זוג התגרשו ב-2020, הסכם הגירושין שלהם, שכלל הסדר רכושי נרחב, אושר בבית הדין הרבני. שנתיים וחצי לאחר מכן, הגרוש טען להפרות מצד גרושתו, והגיש שלוש תביעות רכושיות בבית הדין הרבני. הגרושה מנגד, טענה, שגם היא לא עמדה בהוראות הסכם הגירושין, לבית הדין הרבני אין סמכות נמשכת לדון בענייני רכושם, לאחר הגירושין. בג"צ קיבל את עמדת האישה.

ומה בעצם אומר פסק הדין לציבור?
שגם אם הסכמתם, גם אם חתמתם, גם אם בית הדין הרבני אישר את ההסכם, אם תרצו לאכוף אותו, תיאלצו להתחיל מחדש, בבית משפט אחר.
מערכת אחרת. הליך חדש. עיכובים. הוצאות. עורך דין אחר.
עוד שנים של אי שקט.
וזה לא מקרה פרטי. זו תופעה.
כשהמערכת מסרבת לדבר עם עצמה - הציבור הוא זה שנאלץ לתרגם.
וכשהיא לא מתואמת - הסכסוך לא נגמר, הוא רק מחליף במה.
ואם עד עכשיו חוסר האחידות בין ערכאות התמקד בעיקר במזונות ילדים - שם קיבלנו פסיקות מנוגדות שמבלבלות הורים, מגבירות מרוץ סמכויות ומייצרות מאבקי יוקרה - עכשיו נוסף גם תחום הרכוש.
והכאוס מתרחב.
ולא כולם שורדים את זה.

כי יש משפחות, במיוחד כאלה שמתמודדות עם הפרעת קשב ו- ADHD שמה שמערער אותנו, משתק אותן.
למעלה מ־70% ממקרי הגירושין כוללים לפחות אחד מבני הזוג עם ADHD. במשפחות שיש בהן ילד אחד מאובחן, הסיכון לגירושין גבוה פי 3.
עבורן, כל הליך משפטי הוא כמו לקרוא ספר בשפה זרה: מסמכים סבוכים, זמנים לא ברורים, תהליכים שלא מובנים.
כשהן נדרשות לעבור מערכאה לערכאה, להבין סמכויות, להתאים את עצמן למערכת לא נגישה - זה לא תסכול. זה טריגר.
וכשיש ילדים ברקע, והכול רגיש - זה עלול להפוך למשבר עמוק.
ואז, גם משפחות שרק רצו צדק - מוצאות את עצמן קורסות תחת הנטל של הצדק הזה.
דווקא במציאות של ישראל 2025 עמוסת הסחות, לחץ וחרדה - שבה גם לאנשים ללא הפרעת קשב קשה להכיל תהליכים משפטיים - אנחנו צריכים מערכת אחת. ברורה. נגישה. מתואמת.

לא כזו שמייצרת עוד חזית בתוך הקרב.
אבל פסק הדין של בג״ץ - במקום לאחד, עלול להרחיב את הקרע.
הוא לא רק קובע סמכות - הוא מסמן גישה: אנחנו כאן, ואתם שם.

אבל מה עם הגשר?
מה עם השפה המשותפת שכולנו כל כך זקוקים לה?
מה עם האחריות הציבורית, דווקא ברגע שבו אמון הציבור בשפל היסטורי?
אם אותו סיפור יכול להסתיים אחרת רק כי הוגש לערכאה שונה - אנחנו בבעיה.
ולכן, זה לא רק פסק דין. זו הזדמנות שהוחמצה.
כי תפקידו של בג״ץ הוא לא רק להכריע - אלא גם לרפא.
לא רק לקבוע - אלא גם לגשר.
לא רק להוביל - אלא גם לאחד.

במקום לפסול סמכות - אפשר היה להציע מנגנון מתואם.
במקום לשדר ניתוק - לשדר שיתוף.
במקום עוד ניגוד - לבנות ודאות.
הגיע הזמן למערכת משפט אחת - מגוונת, אבל לא מפוצלת.
הציבור לא צריך לבחור אם הוא מאמין בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה. הוא צריך להאמין במערכת משפט. אחת. ברורה. אחידה. עם כללי משחק ברורים.
ובג״ץ - דווקא בג״ץ - יכול להיות זה שמניח את היסודות לאותה ודאות.
אבל רק אם יבחר לא רק מה נכון משפטית, אלא מה נכון אנושית, מוסרית וחברתית.
כי במקום שבו השופטים רבים על טריטוריה - הציבור מאבד את הדרך.
ובמדינה שמחפשת עוגן - אין לנו את הפריבילגיה לאבד גם את האמון.

בשיתוף CofaceBdi